ברוך מאירי
מטופל מספר 20 לחדר מספר שלוש
הטור מוקדש ליום הקשיש בארץ
אפתח בהערה קטנה: כדי להצדיק את האיחור בכתיבת הטור לכבוד יום הקשיש שנחוג בתחילת חודש אוקטובר, אתרץ: גם אני קשיש ששוכח…
לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי: במה היינו עוסקים, אנו ציבור הקשישים, שהדביקו לו את התואר השקרי, גיל הזהב, בלי שהיינו עסוקים במחלות שלנו: לקבוע תורים לרופאים, לסיטי ו"סיידי" (בערבית: סבא שלי…), לצילום, לבית מרקחת וכו'. לבקש עזרה מהילדים, או הנכדים להסיע אותך. ואין כאן שאלה של לחסוך כספי מונית, אלא ברוב המקרים – אתה נזקק לליווי. לא תמיד מוכן נהג המונית להיות המלווה שלך…
לפעמים אני גם תוהה: על מה היינו משוחחים עם חבריי המבוגרים (טוב, נעזוב לרגע את תואר הקשישים…), לולא המחלות? והשמעת המשפטים החוזרים על עצמם עד כאב (בבקשה לא לבהל ולא להזעיק רופא…), באותם מפגשים: "אתמול הייתי אצל הרופא והוא אמר לי לעשות צילום…" או: "אל תשאלו איפה הייתי כל הלילה: "שעות. אבל שעות חיכיתי לתורי בחדר המיון, כדי שהרופא יבוא לבדוק. כאשר בא, סוף סוף, ונעמד ליד מיטתי ולאחר מספר דקות הוא אומר לי: אדוני אין לך כלום. לך הביתה…' הייתי המום. מה, אני בריא ולא ידעתי…"
מאוכזב מהתשובה של הרופא, עברו החבר ואשתו לדבר על הנכדים המוצלחים. גם כאן הפרו בני הזוג את ההסכם, שנקבע זה מכבר בינינו: מדברים על מחלה אחת ועל נכד אחד (או הנכדה. תירגעו…). הם עברו מנכד ונכדה וסיפרו בשבחם, במעשיהם ובהצלחתם בחיים. וברוך השם יש להם הרבה נכדים. כדי לא לפגר, חלילה, אחריהם – גם התחלתי לספר. וממש היה קשה להפסיק אותי. למזלי הטוב נשמעה השאלה המתבקשת בימים אלה: "מה עם ביבי ושרה…?"
*****
כיאה לדור הישן של בני עדות המזרח, הדחקתי במשך כל השנים את הרעיון ללכת לבית אבות. או בשמו הבוטיקי החדש … דיור מוגן. כלומר, ברגע שאתה מגיע לבית האבות… סליחה הדיור המוגן, כבר אין לך למה לדאוג. אני, הרגיל לחיות מאז ותמיד בקרב משפחה גדולה מוגנת ומגנה, דחיתי כל ניסיון שכנוע בנוסח "לפחות תסכים ללכת לראות ולשמוע. רק אל תשכח לקחת את מכשיר השמיעה…"
בכל פעם שהלכתי לדיור מוגן, רגיל או מפואר, כדי לבקר חברים, הדבר היחיד ששמח את לבי הייתה הידיעה שבעוד שעה קלה אעשה את דרכי חזרה הביתה. בסופו של דבר נכנעתי לסביבה והלכתי להתעניין. המקום, באמת מקסים, צוות העובדים? מעולה. בריכת שחייה אהובת לבי? יוצאת מהכלל. חוגים? אין סוף. רק תבחר. המקום נקי ומסודר כמו בית מרקחת. והמוזר הוא בכל הביקורים הללו – כל החברים הדיירים הביעו שביעות רצון מוחלטת. אף תלונה לא שמעתי מפיהם.
כאשר שבנו הביתה והתיישבנו על הכורסא במרפסת המשקיפה לגינה הקטנה שלנו, הגיעה שעת "החקירה" של אחת הנוכחים במפגש המשפחתי: "נו," דחקה בי, "מה אתה אומר? נכון מקום יפה? ראית כמה חוגים יש?" וליתר בטחון גם נגעה בנקודה החלשה אצלי: "הבריכה ממש משגעת. אתה תאהב אותה…"
רצה הגורל ואיכשהו נזכרתי שבאותו ערב יש לנו מופע מיוחד בתיאטרון ירושלים. בעוד מועד רכשתי שני כרטיסים במקומות טובים. זוהי ממש הזדמנות, כך אמרתי לעצמי, להחלפת דיסקט בדיון בשאלה: היכן פנינו מועדות בפרק החדש של חיינו המשותפים.
שמח וטוב לב נסעתי לתיאטרון. כמובן יחד עם רעייתי. לבקשת הצעירה שעמדה בפתח הכניסה לאולם התיאטרון, ובידה סורק, הוצאתי מכיסי את הניירות המבוקשים ומסרתי לידה. אותם הדפסתי מהחשב. לראשונה בחיי הבחנתי בחיוך רחב המתפשט על פניה. העיסוק בבדיקת כרטיסים, לא מותיר בדרך כלל זמן לחיוכים. היא החזיקה בידה את אשר מסרתי והניפה לעברי: "אדוני," אמרה, "כאן זה תיאטרון. כאן זה לא קופת חולים."
אני יודע. השבתי בשקט, מול עיניהם המאיצות להזדרז של באי התיאטרון.
"אז למה אתה נותן לי מכתב הזמנה לרופא …"
