מחוות כבוד בהודו
האדם הוא יצור חברתי, אך איננו היחיד. יש עוד יצורים חברתיים, עם הירארכיה וערבות הדדית, ואינני מדבר רק על קופים. הקטלנים – דולפינים גדולים מאד משתפים פעולה בצורה מתוחכמת בציד ומצליחים להפיל כלבי-ים שמצאו מקלט על "איי" קרח צפים. כמוהם גם יונקים ימיים אחרים, כמו לוויתנים גדולי סנפיר, המרכזים המוני מליחים או דגים אחרים, באמצעות יצירת מסך בועות, על מנת לתקוף מתחתיה ולבלוע אותם בהמוניהם כשהם מזנקים כלפי מעלה. החיים בחברות כשלכל פרט יש תחום האחריות שלו, נכונים גם לגבי אריות, נמלים, דבורים, טרמיטים, ועוד.
יש מאפיינים רבים למחוות הכבוד שהתפתחו בתרבויות האנושיות השונות, והן תלויות תרבות. למשל, הצדעה בצבא, מועל יד אצל הפשיסטים והנאצים, לחיצת יד – עד הקורונה, ששבה ומתפשטת שוב, ועוד.
ישנן מחחוות כבוד ל"נעלים" – בעלי שררה, מלכים, אלים, כמו קידה, כריעת ברך, השתחווייה, השתטחות, ועוד.
בהודו – מחוות אנג'לי – הצמדת הידיים לחזה, מלווה בהרכנת ראש קלה היא מחווה נפוצה ביותר. כשטיילתי עם רעייתי בהודו ב-2000 לימדתי אותה שזו דרך מוצלחת להרחיק קבצנים, או אחרים, ש"נדבקים" לתיירים. מחוות הכבוד ל"נעלים" בהודו הן קידה, השתחווייה, כריעה ונישוק הרגליים.
היו שני מקרים שבהם אני, הזר, זכיתי למחוות של נישוק הרגליים – האחד בביקורי הראשון בהודו (דצמבר 1966 – יוני 1967), והשני ב-2002.
1. "קדוש" או סתם קבצן?
(מתוך ספרי "אל מקורות הגנגס")
"נמסטה", החוויתי אנג'לי להֵלֶך שהתקדם לעברי, ולא גרע ממני את עיניו.
היה זה יום חם בדרום הודו, ואני צעדתי על הדרך הראשית, חובש כובע טמבל כחול לראשי, התרמיל על כתפיי ומַטֶה מעץ התה בידי, מצפה למכונית שתעצור לי ותסיע אותי לעבר מחוז חפצי – העיר מׇדוּרׇאי ומתחם המקדש המפואר שלה.
ביקרתי כבר במספר מקדשים בדרום הודו, וגם השתתפתי בעלייה לרגל לסׇבְּרימׇלאי בלב הג'ונגל. כעולה רגל, לא עלה תער על ראשי ועל זקני מזה כחודשיים, וגם אני כבר התחלתי להיראות כאחד מאותם נוודים המשרכים את דרכם בדרכים ברחבי הודו.
ההלך שבא מולי היה מבוגר ממני, אך היה קשה לאמוד את גילו. הוא היה מזוקן, ושערו המגודל פרא נאסף ב"רסטות" מגולגלות על ראשו כלפי מעלה, כמגדל. פלג גופו העליון היה חשוף, מגלה את רזונו ואת עורו השחום, ולמותניו חגר מעין חצאית מעטפת – דְהוֹטי – שהייתה פעם כתומה, ועתה דהתה ונעשתה אפורה מאבק הדרכים. כל מטלטליו עלי אדמות היו צרורים על כתפו ביריעת בד, גם היא בצבע הדהוטי. בידו השמאלית הוא אחז במקל הנדודים, ובידו הימנית החזיק במכל ברונזה – פנכת הנדבות.
כשזכה לאנג'לי מצדי, במקום להחזיר לי באותה מחווה, עשה מעשה בלתי צפוי ביותר. הוא התקרב אלי, שמט מידיו את מטה הנדודים ואת הפנכה, כרע ברך לפניי ונישק את כפות רגליי המסונדלות. הייתי המום ונבוך.
עדיין הרגשתי טירון בהלכות הודו, אך בכל זאת, הבנתי שזכיתי לכבוד מיוחד, ולא ידעתי במה זכיתי לו. לא הייתה לנו כל שפה משותפת – הוא לא הבין אנגלית, ואני לא הבנתי את השפה שבה דיבר. לאחר מספר מחוות ידיים וחילופי חיוכים, המשכנו בדרכינו בכיוונים מנוגדים.
בשל היותו נווד לבוש בכתום, חשבתי אז שהיה סאדְהוּ – פרוש סגפן שמקדיש את חייו לחיפוש האמת המוחלטת – וייתכן שאכן היה כזה. עם זאת, בדיעבד, ייתכן והיה קבצן פשוט בתחפושת נזירית, אך ללא הילה רוחנית.
לאלוהי הנוודים בדרכים פתרונים.
2. נירמלה
"יש לנו כתב-יד של סיפור נאסיקטה בסנסקריט", אמר לי ד"ר גוסוואמי, "אבל הוא נמצא בכספת כתבי-היד. אני אצלצל לאחראי וייקח קצת זמן להביאו הנה".
כשנפנה אל טלפון החוגה השחור שלימינו, הבחין בה נכנסת לספרייה.
"בוא", אמר לי, "אני רוצה להציג בפניך מישהי".
התקרבנו אליה מאחור, כשהיא עומדת ליד שולחנה הקבוע בספרייה, פורקת מידיה את הספרים והניירות שהידקה בזרועה אל גופה. הרושם הראשון שלי היה סארי צהוב בוהק, שמגיע עד הקרסוליים וחושף את הגוף המלא בין המותניים למה שמעליהם, ושפעת שער שחור שגולש על הגב.
"נירמלה" אמר ד"ר גוסוואמי, והיא נפנתה לעברנו, "אני רוצה להכיר לך מלומד שהגיע אלינו מישראל".
הושטתי לה יד, אך היא החזירה לי אנג'לי – הצמידה את שתי כפותיה אל חזה, וקדה בראשה. גון עורה היה בהיר יחסית, טיקה אדומה עיטרה את מצחה, ובפסוקת שערה הייתה זרויה אבקה אדומה, המכריזה בפני כל רואיה שהיא אישה נשואה. פניה הנבונים שידרו בעת ובעונה אחת עדינות ונחישות. כך פגשתי לראשונה את ד"ר נירמלה קולקארני, חוקרת ומרצה לסנסקריט באוניברסיטת פונה, וחיבבתי אותה למן הרגע הראשון שראיתיה.
כשהתברר לה נושא המחקר שעליו עבדתי לדוקטורט, ניגשה לארונית שלה והביאה לי ממנה שני תדפיסי סטנסיל של מאמרים שהיא כתבה על יָמָה – אל המוות – ששיחק תפקיד כה חשוב בחיי גיבור הדוקטורט שלי. שוחחנו כחצי שעה ואז נפנתה לעיסוקיה ואני חזרתי אל ד"ר גוסוואמי. צילמתי את כתב-היד ועזבתי את פונה מבלי לפגוש את נירמלה בשנית. אז לא יכולתי לשער מה גדולה תהיה תרומתה למחקר שלי בעתיד, ועד כמה יעמיקו יחסינו. נפגשנו שוב ב-2002, כעבור ארבע שנים.
כבסיס לשחזור סיפור נאסיקטה, בחרתי כתב-יד מספריית החברה האסייתית במומבאי. כתב-היד היה מלא שיבושים ולא הצלחתי להתגבר פסוקים אחדים מתוכו בכוחות עצמי, וגם לא בעזרת אחרים בארץ. המנחה שלי הציע שאשתמש בשירותיו של פּנְדיט – מלומד הודי. פניתי אל מיודעי משכבר, ד"ר גוסוואמי, מנהל הספרייה באוניברסיטת פונה, והצעתי לו לשכור את שירותו, על מנת לקרוא יחד את הטקסט באינטנסיביות. למרות שפרש לגמלאות, הוא היה עסוק מאד, ולא היה יכול להתפנות עבורי. הוא המליץ בחום על ד"ר נירמלה קולקארני – מבלי שזכר שכבר הפגיש בינינו בעבר.
נירמלה נענתה ברצון לבקשתי אך ביקשה לדחות את "הפרוייקט" בחודשיים בערך, כדי שתהיה פנויה יותר. מראש הבהירה שתוכל להקדיש לי שעות ספורות בלבד ביום, בשל העומס המוטל עליה כמרצה וכעקרת בית. בשום פנים לא הסכימה לקבל שכר עבור עבודתה והסתפקה באזכור תרומתה בגוף העבודה, וכך עשיתי. שמה נזכר במקומות רבים בהערות השוליים בטקסט, והיא תופסת מקום של כבוד יחד עם המנחה שלי, בראש רשימת התודות למי שתרמו לכתיבת ספרי המדעי "סיפור נאסיקטה" – "The Nāsiketa Story".
פגישתנו המחודשת הייתה מאופקת למדי.
"תכיר, אלה בעלי רווינדרה, בני מיהיר, חמי וחמותי" – הציגה בפני את משפחתה ברגע שהגעתי לביתה. את גיסה, ד"ר צ'נדרשקהר (Chandrashekhar) קולקארני, מומחה ברפואת חרום, הכרתי למחרת, ונפגשנו שנית בארץ – כשהגיע ארצה כמנהל מחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים בפונה, להשתלמות בבית החולים הדסה עין כרם.
נירמלה הושיבה אותי על שרפרף בחדר ההסבה בכניסה לבית, ששימש גם כחדרם של הורי רווינדרה. החדר היה מרווח למדי. בצדו הימני עמדה שידה, ועליה אוסף פסלים קטנים ממסורת הפולחן של האל שיווה – שיווה לינגם, גנשה, שיווה-פארווטי, ננדי, ועוד. לידם עמדה תמונה ממוסגרת של מיהיר – הבן היחיד. על הקיר הייתה תלויה תמונת נוף קשמירי מושלג, וממול עמד ארון חום בעל שתי דלתות, שהגיע עד התקרה. בצדו השמאלי של החדר עמדה מיטה זוגית ששימשה ביום גם כספה, ולפניה שולחן נמוך ושרפרף. פרשתי על השולחן את ניירותיי, ונירמלה התיישבה בשיכול רגליים על המיטה, והניחה על ברכיה מין לוח כתיבה שתחתיתו מרופדת.
נירמלה הפגינה בקיאות וידע – ואיזה ידע! בקלילות פתרה בעיות שזמן רב היו עבורי בלתי פתירות, והציעה הצעות הגיוניות כיצד ניתן לקרוא את מרבית הקטעים המשובשים שבטקסט. בתום העבודה המשותפת נותרו רק פסוקים בודדים בלבד בלתי מפוענחים.
רעש של טוסטוס נשמע בחוץ – רווינדרה יצא לעיסוקיו ולקח עמו את מיהיר לבית הספר. למחרת ראיתי שוב את מיהיר מוכן לבית הספר, לבוש מדי חאקי וכומתה אדומה לראשו – ממש צנחן. התברר שבבית ספרו מוקדש יום בשבוע לאימונים קדם-צבאיים.
חמישה שבועות עבדנו יחד, בשגרה קבועה למדי. הייתי מגיע באוטובוס לשכונה בה גרה נירמלה, ואז הולך ברגל אל ביתה. בכל בוקר הייתה נירמלה מקדמת אותי בפנים מאירים. לעיתים הייתי צריך להמתין מעט עד שתסיים את הכנותיה במטבח, ואז הייתה יוצאת אלי עם מאכל שזה עתה בישלה. במיוחד אהבתי את הקיצֶ'רי שלה, מין מאכל קל מפתיתי אורז לארוחת הבקר. כשנפרדנו ציידה אותי במצרכים ובמתכון, כדי שאוכל להכין קיצֶ'רי גם בבית. בירושלים זה לא יצא לי אף פעם כל כך טעים!
בדרך כלל היינו יושבים ועובדים בחדר העבודה של רווינדרה, הסמוך למטבח, חדר קטן, אך פונקציונאלי, ללא קישוטים כלשהם. קולות קרקוש של סירים וקלחות היו עולים ממנו, כשחמותה הייתה מבשלת. ובעיקר עלו מן המטבח ריחות – ריחות של אוכל הודי מתובל וטעים, מגרים את האף ואת בלוטות הטעם. בהפסקות שתיית התה היינו מדברים על אוכל, כמו גם על נושאים רבים אחרים, ולמדנו להכיר ולהוקיר זה את זה. נירמלה כמעט ולא יצאה ממָהָרָשְטְרה, ואני לעומת זאת, סיפרתי לה בשמחה על חוויותיי ברחבי הודו ובעולם, ועל האנשים שנקרו בדרכי.
בדרך כלל הייתי מגיע ישירות אל חדר העבודה שלנו, מדלת הכניסה האחורית לבית. פעמים רבות עוד הייתי מספיק לברך לשלום את רווינדרה ומיהיר, שהיו יוצאים לדרכם על הטוסטוס מן החנייה שמתחת לסככה.
העבודה התקדמה לשביעות רצוני. בבקר היינו קוראים ומפענחים את הטקסט, אחר הצהריים הייתי מכין בספרייה את הפרק הבא, ובערב הייתי הופך את הרשימות שלי לנוסח ראשוני של תרגום הטקסט. בזמן הפנוי המועט שנותר לי הייתי נפגש מפעם לפעם עם ד"ר גוסוואמי. היינו מבקרים באתרי העיר, ויום אחד הוא הציע שנלך לבקר בבית הכנסת – הוא ולא אני! זה היה בשבת בבקר, ואפילו לא היה מניין לתפילה.
ביום האחרון לשהותי בפונה הזמינה אותי נירמלה לארוחת ערב חגיגית עם כל משפחתה. בבזאר שנפתח בדרך שהובילה למלון שלי, קניתי עבורה פסל יפה מברונזה של שיווה נָטָראג'ה – "מלך הריקוד". בערב לבשתי את בגדי השבת שלי ונסעתי אליה. היה מוזר לעשות את אותה דרך מוכרת בשעת דמדומים, והפעם לא הכרתי איש באוטובוס. משפחת הקדרים, שהייתי פוגש מדי יום, ישבה סביב מדורה והתכוננה גם היא לארוחת הערב. צעדתי בשביל שבצד מגרש הזבל. כל הנשים בסארים הצבעוניים נעלמו, ורק כלבים שוטטו בין הערמות, בתקווה למצוא שאריות ראויות לאכילה.
הפעם, כמו בפעם הראשונה, נכנסתי בכניסה הראשית. כל בני המשפחה לבשו בגדי חג והסתדרו בשורה לאורך הקיר, ונירמלה, לבושה סארי ירוק מהודר, מעוטר בפס זהב, צעדה קדימה לקבל את פניי. נשאתי נאום תודה קצר לנירמלה על כל הזמן שהקדישה לי ועל ההזמנה לארוחה, והגשתי את מתנתי הצנועה. הפסל עורר קריאות התפעלות. הוא הוצב בראש הפסלים האחרים שעמדו על השידה, שהיו יותר קטנים ופחות מהודרים.
התיישבנו לשולחן והמנות החלו להגיע בזו אחר זו, כולן מהבילות ומפיצות ניחוחות נפלאים. נירמלה הייתה ברהמינית צמחונית אדוקה, והיו אלה מנות צמחוניות מסורתיות של המטבח במהרשטרה: אָלוּ גוֹבּי – כרובית ותפוחי אדמה בקארי, פּאלָק פָּניר – תרד עם גבינה, פרסבי (Farasbi Chi Bhaji) – שעועית ירוקה עם בצל ותבלינים, ועוד. הדאל – מנת העדשים, זכור לי יותר מהכול. התבשיל הצהוב היה מנוקד אישונים חומים של עדשים שנותרו שלמות, וצפו בו איים אדומים קטנים של נתחי צ'ילי – פלפל אדום חריף. הרבה מנות דאל אכלתי בהודו, ובמסעדות הודיות בעולם – מעולם לא בא אל פי כדאל של נירמלה.
הגיעה עת פרידה. לחצתי את ידי כולם ולבסוף הגיעה תורה של נירמלה, ואז ציפתה לי הפתעה. המרצה המכובדת לסנסקריט, האוצר הבלום של ידע, במקום ללחוץ את ידי, או לעשות אנג'לי, כמו בפגישתנו הראשונה, התכופפה כדי לגעת בכפות רגליי. התהפכו היוצרות וזכיתי ממנה למחוות כבוד של תלמיד לרבו. בעדינות אחזתי במרפקה והרמתי אותה ומחיתי נמרצות על המחווה שלא הייתי ראוי לה.
"למדתי ממך רבות", אמרה לי, "ועל כן אתה ראוי".
ההתרגשות חנקה את גרוני, ונדמה לי שגם את גרונה. הצטלמנו מספר תמונות למזכרת ונפרדנו לשלום, ואנו שומרים על קשר עד היום.
"נירמלה" בסנסקריט משמעו "טהור" – ואכן, התמזל מזלי להכיר נשמה טהורה.