נפגעתי בנגיף הפוליו, במגיפה בשנות החמישים, הורי היו ניצולי שואה ושרדו עבודות כפיה, בשירות הנאצים. למרות קשיי ההישרדות במהלך קליטתם בארץ, לא היו מוכנים לוותר עלי ולמסור אותי למוסד. הם טיפלו בי במסירות רבה עם טיפולי שיקום שלימדו אותי ללכת עם קביים.
גדלתי בנהריה ובעידודם של הורי, השתלבתי במערכות החינוך הרגילות, ללא חוק השילוב הנהוג כיום, עבור ילדים עם מוגבלויות.
מעבר לשילוב רגיל לגמרי במסגרות החינוך, הילדים קיבלו אותי כאחת מהם ואף הייתי בין המקובלות חברתית.
באוניברסיטה בחרתי ללמוד עבודה סוציאלית בתואר הראשון ואף נבחרתי ליו"ר ארצי של הסטודנטים בכל האוניברסיטאות.
תוך כדי הלימודים, עבדתי שעות רבות ככתבנית, כדי לממן את הלימודים ודמי הקיום. בשלב ראשון עבדתי בלשכה לפניות הציבור של גולדה מאיר ומשם המשכתי למפעל תרופות, אשר בו גוייסתי עי המנכ"ל לסייע לו לתפעל את תהליך היצור, במקום הטכנאי שגוייס במלחמת יום כיפור. בזכות ההכרות האישית, מינה אותי המנכ"ל לממונה על כוח אדם, כאשר התפקיד התפנה.
תפקיד זה גרם לי לשנות את המסלול ובחרתי ללמוד בתואר השני התנהגות ארגונית במינהל עסקים.
עם סיום התואר נבחרתי מתוך 40 מועמדים לתפקיד מנהלת כוח אדם בהדסה הר הצופים, תפקיד נפלא, שאותו עזבתי רק אחרי הולדת שתי בנותי, כאשר נדרשתי להשקיע יותר בבית ובמשפחה.
בנוסף לתפקידי ניהול שונים, שמילאתי בהדסה, נבחרתי כנציגת ציבור מטעם שר הרווחה, במועצת ביטוח לאומי, שם השתתפתי בועדת הסיעוד, במסגרתה פעלנו והשפענו על רווחת דיירי בתי אבות ומועדונים לגיל השלישי.
עבדתי בהדסה 35 שנים ומאז פרישתי לגמלאות אני פועלת לקידום שוויון תעסוקתי לאוכלוסיות ייחודיות, מקדמת נגישות ברשויות מקומיות ובמוסדות פנאי ונופש.
