בית חם ושמו 'נווה חנה' – כתב ברוך מאיר
על מקום שמגיעים אליו ילדים מכל רחבי הארץ שלא שפר עליהם גורלם * על 'ענישה' חינוכית, בוגרים שחוזרים הביתה וסיפורה של מאפייה מיוחדת במינה
לפני מספר שבועות הצטרפתי לרעייתי לסיור מאלף לבית הילדים 'נווה חנה' בקריית גת. לא מדובר בעוד טיול שנערך מידי פעם על ידי מועדון מג"ש במבשרת ציון. הייתה כאן חוויה בלתי נשכחת לראות ובעיקר לשמוע על מהותו ותפקידו של הבית המיוחד הזה.
אתחיל בסיפור ששמענו מפי דוד דנינו, מנהל המאפייה החינוכית 'ילדודס' שבבית הילדים, סיפור שיש בו כדי להמחיש לנו כמעט הכול.
לפני מספר שנים הגיעה לבית הילדים נ', ילדה צעירה כבת שמונה. כמו כל הילדים המגיעים לכאן, גם נ' הגיעה על פי צו בית המשפט. לא צריך הרבה דמיון כדי להבין שמדובר בילדים שנולדו וגדלו במשפחות קשות יום ובעיקר מתקשות בניהול חיים תקינים.
בנוסף לכל הקשיים שחוותה בשמונה שנות חייה, הבחין מנהל בית הספר בתופעה אולי יוצאת דופן: לצבוט או למשוך בשיער של ילדים רבים. המנהל הזמין את נ' לשיחה. הוא לא השמיע באוזניה דברי תוכחה וחינוך, אלא שאל אותה "בכמה ילדים את נוהגת לפגוע?". נ' חייכה והחלה לחשב: "13", פסקה.
"אוקיי", אמר מנהל בית הספר, "אם תורידי השבוע את מספר הצביטות ומשיכות השיער לשמונה, תקבלי פרס קטן". חלפו להם מספר ימים ומספר הנפגעות על ידי נ' אכן ירד לשמונה. הפרס הסמלי ניתן. כך המשיך המנהל לעשות בשבועות הנוספים עד אשר חדלה נ' לחלוטין ממעשי האלימות הקלים שביצעה. "נ.", סיפר דנינו בהתרגשות, "עשתה בגרות, עברה קורס קצינות וכיום היא נשואה, מאושרת ומגדלת ילדים משלה".
את בית הילדים יסדה לפני שנים לא מעטות חנה אולמן, במטרה להעניק מקום חם וסיכוי לחיים טובים יותר לאותם ילדים שלא זכו לכך בבית שבו נולדו וגדלו. חלקם חוו על גופם הצעיר מעשי אלימות מצד בני המשפחה ולמשרד הרווחה לא נותרה הברירה אלא לפנות לבית המשפט כדי להוציא צו הרחקה.
דוד דנינו עובד בבית הילדים זה עשרות שנים. מדובר בעבודה יום יומית קשה ביותר. רק אנשים שניחנו בתכונות הנכונות – כמו סבלנות ואהבה – מסוגלים לבצע את העבודה הקדושה.
כיום נמצאים בית הילדים, הממוקם באזור שופע ירק וצבעים, כ-120 ילדים – החל מגיל שש ועד גיל 18. הם מחולקים לבתים כאשר בכל בית נמצאת קבוצת ילדים שמנהלת את הבית בעיקר בכוחות עצמה וכמובן בסיועם ובהדרכתם של עובדים מבוגרים. ניהול הבית כולל גם הכנת ארוחות בוקר וערב. הדברים מתנהלים בתורנות קבועה מראש והילדים גם נעזרים במתנדבים שמגיעים לכאן לשנת שירות ('שינשינים').
לדברי דנינו, תפקיד ה'שינשינים' הוא "להיות אח בוגר מלווה לילדים. מטרתו להיות חלק מהצוות המוביל של המשפחתון, אבל מנגד להיות גם החבר הכי טוב של הילדים. העבודה מתחילה כבר בהשכמות יחד עם אם הבית של המשפחתון ועד ליווי הילדים לבית הספר וגם לאחר מכן".
יצוין כי אין מדובר במוסד סגור. הנערים המבוגרים יכולים לצאת בשעות הערב לחוגים השונים וגם לבלות. חשוב שכל ילד ייקח על עצמו את האחריות המוחלטת לניהול חייו, עם עין פקוחה של המדריכים.
כאן המקום לציין שתי עובדות מאלפות: בית 'נווה חנה' מיועד לכל הילדים – יהודים, מוסלמים ונוצרים. תופעה נפלאה אחרת: לא מעט ילדים שהיו חניכים ב'נווה חנה', שבים אליו כמדריכים. להם לא צריך לספר למה בדיוק זקוקים הילדים.
המקום התפרסם בשנים האחרונות גם בזכות המאפייה המופעלת בתוך המוסד הזה: "הכול החל", כך סיפר דנינו, "בהכנתם של חלות ועוגות בתוך המוסד לכבוד שבת. שמעם של דברי המאפה הנפלאים הופץ בעיר ומחוצה לה. כך נבנתה לה מאפייה, עם תנור רציני, בהשקעה כספית גדולה של כ-800 אלף שקלים".
אומנם לא זכינו לטעום מהמאפים. "חטפו לנו הכול", התנצל דנינו, אבל בפינו נשארו הטעם הנפלא והסיפוק הגדול ממראה העיניים ומהדברים ששמענו.
סיור בנווה חנה ומאפיית ילדודס בקריית גת – סרטון של רונית בנארי על הסיור בנווה חנה.