לכתבתו של ברוך המאירי על "נווה חנה" – הרגשתי צורך להעלות כאן בקצרה את סיפור חייה של חנה שעל שמה נקרא המקום כתבה: נעמי רז.
הני (חנה) אולמן נולדה ב-1908 למשפחת ריש האורתודוקסית והציונית בעיר פוזן שבפרוסיה. בהיותה בת 10 עברה משפחתה לעיר הגדולה ברלין.
בנערותה השתייכה הני לתנועה היהודית-ציונית "כחול לבן" (בוגרי תנועה זו הקימו את קיבוץ "הזורע" בעמק יזרעאל מאוחר יותר). לאחר שסיימה בהצטיינות את לימודיה בסמינר יהודי לגננות ומורות, החלה להתמחות במעון הילדים "אהבה" בברלין. היה זה מוסד שנוהל בידי אישה מיוחדת במינה בשם ביאטה ברגר, אשר בו טופלו יתומים וילדים שהוריהם לא יכלו לטפל בהם (על תולדותיה של ביאטה ברגר ועל תולדות מוסד "אהבה" כתבה בת משפחתה איילת ברגור ספר בשם "בית אהבה", ואף יצרה סרט מרתק).
הני נישאה לארנסט אולמן שסיים לימודי הנדסת מכונות, ושניהם עלו לארץ ישראל בשנת 1930. חמש שנים עסקה בעיסוקים שונים, וב-1935, כאשר ביאטה ברגר נמלטה מאימת הנאצים מגרמניה לישראל עם רוב ילדי "אהבה", חזרה הני לעבוד במוסד. ב-1937 ניבנה עבור המוסד מקומו הקבוע בקרית ביאליק. מאז היווסדו שימש "אהבה" בית לילדים ניצולי שואה ויתומים, ומאוחר יותר – לילדים ממשפחות מצוקה (גם כיום הוא משמש לאותן מטרות ונקרא "כפר ילדים ונוער אהבה").
הני ומשפחתה התגוררו בשטח הפנימיה. היא עבדה תחילה כמנהלת משק הבית ב"אהבה", עד שמונתה לסגנית המנהל. ב-1952, כבר אמא לשלושה ילדים, יצאה ללמוד פסיכותרפיה בשווייץ, וכששבה הפכה להיות מנהלת המוסד.
להני לא היה חדר מנהלת משלה. היא חלקה חדר ושולחן עם מזכירתה הנאמנה ד"ר ביאטה (ברוריה) ויינריב, ואת ישיבות הצוות ניהלה בדירתה.
בתוך שטח המוסד יזמה הני הקמת בית ספר למטפלות על שם ביאטה ברגר, יוזמה מקורית ומבורכת. בית הספר קיים גם כיום.
במוסדה הקפידה הני מאוד לשמור על המסורת היהודית ברוח התנועה הקונסרבטיבית. בחגים נהגה לארח את הורי הילדים, ובחופשות הקיץ – קיימה חילופי קייטנות עם קיבוצים או פנימיות אחרות. היא הכירה כל חניך במוסד, סייעה לחניכים בהמשך דרכם החינוכית, ושמרה על קשר רב שנים עם רבים מהם.
הני פרשה לגימלאות בשנות ה-70 של המאה הקודמת ועברה לגור בבית דיור מוגן בכפר-סבא. אך היא לא נחה. היא גייסה כספים וצוותים, יזמה שותפויות, רכשה מספר בתים בקרית-גת וייסדה את "נווה חנה", בדגם של "בתים משפחתיים", שבהם שני מבוגרים וקבוצת חניכים.
כיו"ר הנהלת "נווה חנה" שמרה הני על קשר קבוע עם המוסד והגיעה מדי שבוע מכפר-סבא לקרית-גת באוטובוסים. היא המשיכה במסעות התרמה עבור המוסד, גייסה מתנדבים מגרמניה לעבוד במקום (קרובת משפחה צעירה שלי מגרמניה ביניהם…), יזמה מפגשים עם ילדים בדואיים, והקימה את מאפיית "ילדודס". הני המשיכה בפעילותה זו גם בשנות ה-90 שלה.
בתשמ"ז זכתה באות נשיא המדינה למתנדב, וב-1998 הוענק לה "צלב השירות הפדרלי" מטעם נשיא גרמניה.
הני הלכה לעולה בשנת 2002, בגיל 94, שבעת ימים ופועל.
(מבוסס על הכתבה הני (חנה) אולמן, שנכתבה על-ידי יונתן אולמן ומנדי הראל, באתר של ארגון יוצאי מרכז אירופה והתפרסמה ב-26 ביוני 2020).
