עטויי מסכות, יצאנו בחודש אוגוסט לטיול בירושלים כשמטרתנו הייתה להתגלגל אחורה במנהרת הזמן לאחת המאות הדרמטיות והחשובות בתולדותיה של העיר – המאה ה-19. רמז ראשון לייחודיות אותה מאה קיבלנו בעמדנו בתצפית סמוך לשער יפו. מבט סביב סביב גילה לנו מבנים שנבנו בעיר במאה ה-19 על ידי המעצמות האירופיות של אותה תקופה, ולצדם שכונות יהודיות שנבנו אף הן באותה עת, לראשונה מחוץ לחומות. בין המבנים נציין את בית החולים האנגלי סנט ג'ון שליד הסינמטק; מנזר וינסנט דה פול הצרפתי שבתוך מתחם ממילא; כנסיית המשיח האנגלית ובניין הדואר האוסטרי בכיכר עומר אבן חטאב שבמתחם שער יפו; הפטריארכיה הלטינית שבתוך העיר העתיקה שנשקפה לעיננו מעל חומות העיר ובראשה מתנוסס הדגל הלבן-צהוב של הוותיקן; הצבענו לכיוון מתחם מגרש הרוסים (שכונה בעת הקמתו בשם 'Novo Jerusalema'); ולכיוון השכונות היהודית – נחלת שבעה ומשכנות שאננים. התצפית חידדה את השאלה המרכזית של הטיול – מדוע דווקא במאה ה-19 התרחשה חדירת מעצמות ומדינות שונות לירושלים, חדירה שהשאירה חותם בל יימחה על המרקם האורבני של העיר והיוותה קטליזטור מרכזי להתפתחותה?
לשמיעת התשובה לשאלה התמקמנו בגינה קסומה הנושקת לכנסיית המשיח. היה זה מקום אידאלי לשמוע את הרקע לאותה תקופה.
כיצד נראתה ארץ ישראל בתחילת המאה ה-19? נראה כי תיאורו של פרופ' יהושע בן אריה, מחשובי חוקרי ירושלים, הוא הקולע ביותר: "ארץ שכוחת אל הייתה ארץ ישראל בראשית המאה הי"ט, כלכלתה פרימיטיבית, תרבותה נחשלת, רמת חייה בשפל המדרגה, מספר תושביה דל, עריה קטנות ועלובות, דרכיה מועטות ומשובשות, בקיצור- מחוז מוזנח של האימפריה העות'מאנית".
את מצבה הירוד של האימפריה העות'מאנית בתקופה זו השכיל לנצל קצין מצרי – מוחמד עלי – שנחשב למייסד מצרים המודרנית. תוך ביצוע רפורמות מקיפות, ארגן עלי מחדש את החברה המצרית, ייעל את כלכלתה, הכשיר ביורוקרטיה מקצועית ובנה צבא מודרני בעזרתו כבש ב-1831 חלקים מהאימפריה העות'מאנית, וארץ ישראל בתוכם. במהלך כעשר שנים המשיך עלי בפעולותיו להחדרת תעשייה, רפואה, בנייה, תחבורה ומוסדות חינוך מודרניים לשטחים אלו, וכן העניק זכויות אזרח לבני כל הדתות והלאומים שחיו בהם. להצלחתו של מוחמד עלי בא קץ כעבור כעשור, כאשר בעזרת המעצמות האירופיות כבשו העות'מאנים מחדש את השטחים שאיבדו. זהו רגע מכונן בחיי ארץ ישראל. העות'מאנים שחבו למעצמות האירופיות את השבת שלטונם, משאירים על כנן את כל הרפורמות שהנהיג מוחמד עלי ואף מרחיבים אותן (רפורמות התנז'ימאת), וחותמים עם המעצמות על הסכם קפיטולציות המאפשרות למעצמות לחדור לארץ ישראל. בעקבות ההסכם מוקמות קונסוליות של המעצמות השונות אשר נוטלות חסות על המיעוטים בארץ – הבריטים והפרוסים על היהודים ועל הנוצרים הפרוטסטנטים, הצרפתים על הקתולים, הרוסים על היוונים האורתודוכסים. ארץ ישראל וירושלים בפרט הופכות למוקד התעניינות בינלאומית של המעצמות ולתחרות ביניהן על השליטה והנוכחות במקומות הקדושים, כמו על רכישת השפעה על היישוב היהודי.
אם נחזור לציטוט של פרופ' יהושע בן אריה, הרי משנת 1830 החלה חומת הבדידות של ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט להישבר וקרני אור אירופאיות החלו מעירות את ירושלים מתרדמתה. ירושלים של המאה התשע עשרה הינה עיר אחרת, מתפתחת וקוסמופוליטית. בנייה אירופאית מסיבית ומונומנטאלית מתקדמת ברחבי העיר, בתי חולים נבנים ואיתם הופכת הרפואה למודרנית, בתי ספר, קווי טלגרף, מסילות ברזל, ספינות קיטור, דואר בינלאומי, דפוס ועיתונות, כל אלו הופכים חלק מנופה המתחדש של העיר.
אחת הדוגמאות הבולטות לשינוי הדרמטי ולניסיונן של המעצמות לרכוש השפעה על היישוב היהודי היא כנסיית המשיח בה ביקרנו. זו הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה באימפריה העות'מאנית ובמזרח התיכון כולו. הפרוטסטנטים האנגליקנים האמינו כי שיבת ישוע מותנית בהכרת היהודים בו ובשיבתם לארץ אבותיהם. לצורך כך הוקמה 'החברה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים' אשר בנתה בשנת 1849 את כנסיית המשיח סמוך לרובע היהודי, ושילבה בה מוטיבים יהודיים כמו עשרת הדיברות, סמל המגן דוד ופסוקים בעברית הלקוחים מהמקרא, וכן העניקה לכנסייה שם נוסף הלקוח מספר ישעיהו – 'כנסיית עמנואל', כל זאת כדי למשוך אליה יהודים. באותה רוח, טושטשו והועלמו בכנסייה מוטיבים נוצריים, ובולט היעדרם של צלבים בה.
מכנסיית המשיח חצינו את כיכר עומר אבן חטאב שבה נבנו שני בתי מלון למען עולי רגל נוצרים (מלון גרנד ניו הוטל ומלון אמזלג-אמדורסקי), וירדנו לקניון ממילא שנבנה על הריסות שכונת ממילא.
בית קלארק, לידו עצרנו תחילה, הוא בית מידות מרשים הבנוי משילוב של אבנים לבנות ואדומות (מוטיב ממלוכי המכונה אבלק), ולו חלונות תלתן עם פתחי קשתות פרסה ומעקה גג משונן; כולו מקרין הוד והדר. משפחת קלארק הגיעה בשנת 1866 ליפו ממיין שבארצות הברית עם קבוצת מורמונים אדוקים בראשותו של ג'ורג' אדאמס, באמונה כי בואם לארץ ישראל יחיש את ביאתו השנייה של ישוע, ואתה את הגאולה. ניסיון התיישבותם ביפו שנכשל כלכלית ומגפת כולרה שפקדה אותם והמיתה חללים רבים גרמו לאנשי אדאמס לחזור לארצות הברית, למעט משפחה אחת היא משפחת קלארק, שנשארה בארץ. המשפחה הקימה סוכנות נסיעות להובלת תיירים בכרכרות בין שער יפו בירושלים ונמל יפו. העסק הצליח וקלארק, שהתמנה בהמשך לקונסול ארה"ב בירושלים, בנה בשכונת ממילא הסמוכה לשער יפו את בית חלומותיו. היום הבית הוא חלק ממסעדה.
בהמשך עצרנו ליד מבנה מגורים מרשים נוסף, מהראשונים בשכונת ממילא, שעל אבניו טבועים מספרים, ומאחוריהן מסתתר סיפור בעל חשיבות היסטורית-ציונית. את הבית בנתה משפחת יונס מרקס, משפחת תעשיינים שעלתה במאה ה-19 מגרמניה. מהו, אם כן, הסיפור המסתתר בבית זה? בשנת 1898 מגיע לארץ ישראל הקיסר הגרמני וילהלם השני, הדמות החזקה והמשפיעה ביותר בעולם באותה עת, על מנת לחנוך את כנסיית הגואל הלותרנית שבעיר העתיקה. את הביקור מנצל בנימין זאב הרצל כדי להיפגש עם הקיסר ולשטוח בפניו את בעיית היהודים והצורך הדחוף במדינה משלהם. חמישה עשר חודשים לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, הגיע הרצל אחוז התרגשות בפעם הראשונה לארץ ישראל. מנמל יפו עשה דרכו בכרכרה למלון קמיניץ בירושלים בו הוזמנו חדרים למספר לילות עבורו ועבור שני מלוויו. מה רבה הייתה אכזבתם כשבהגיעם הוסבר להם בנימוס אך ובתקיפות כי המלון נתפס על ידי חברי המשלחת של הוד רוממותו הקיסר הגרמני ולכן, יוכלו להתאכסן במלון רק לילה אחד. את המצב הצילו מקבלי פניו של הרצל דוד שוב (ממייסדי ראש פינה) והיינריך לווה (מראשי תנועת 'חיבת ציון'), שמצאו בעבורו מקום לינה בביתה של משפחת יונס מרקס. בביתם לן הרצל ששה לילות ומכאן יצא לפגישתו ההיסטורית עם הקיסר. גורלה של הפגישה היה מר. הקיסר התעלם מהבקשה.
בשנת 1952 הוכר הבית כנכס היסטורי ובמעמד ראש העיר באותה עת, דניאל אוסטר, התקינה העיריה שלט ובו נכתב המשפט המרגש: 'הרצל התאכסן בבית זה בעשותו פה להקמת מדינת היהודים'. בשנת 1995 פרצה סערה גדולה כאשר מתכנני פרויקט ממילא ביקשו להרוס את הבית כחלק מפיתוח המתחם. מאבק ציבורי עיקש ונחוש הוביל בסופו של דבר להחלטת בית המשפט העליון לשמר את הבניין על ידי פירוקו והרכבתו מחדש כפי שהיה במרחק מה, בהתאם לתכנית המתחם. לצורך זה מוספרו הלבנים שפורקו, דבר שאפשר את הרכבתן מחדש באותו סדר.
מול בית יונס מרקס ניצב מבנה מונומנטאלי, מרשים בגודלו ובעיצובו – מנזר וינסנט דה פול שנבנה בשנת 1886 על ידי מסדר 'אחיות החסד', מסדר קתולי שנוסד בצרפת על ידי האב וינסנט דה פול. המבנה משמש עד היום כבית יתומים ואכסניה לילדים פגועים בני כל הדתות והלאומים ומנוהל על ידי צוות אחיות צרפתיות. המבנה מציג חזית מונומנטאלית בסגנון רנסנס איטלקי ובמרכזו שער קתולי אופייני שקבוע בין שני עמודי אבן ובראשם גביעי אבן מסוגננים. את חזית המבנה הסימטרית מעטרת ארקדה של שבע קשתות גדולות המתנשאות לגובה של שלוש קומות. סמוך למנזר אך נפרדת ממנו מצויה כנסייה בעלת גג כיפתי וחזית נאה אשר במרכזה גומחה ובה ניצב פסלו של האב וינסנט דה פול.
יצאנו ממתחם ממילא אל רחוב שלמה המלך ובהליכה קצרה צפונה הגענו אל מבנה נטוש ומוזנח אשר נשא זמן מה את השם מלון 'פנינת דן'. המלון שהוקם בשנת 1996 נכשל כלכלית, ניטש ועומד עד היום בשיממונו. על המגרש שעליו נבנה מלון 'פנינת דן' בסוף המאה ה-20 נבנה כמאה שנה לפני כן מלון ביזמת הפטריארכיה הארמנית שביקשה לייצר מקורות הכנסה מעולי רגל המגיעים לירושלים, ובתכנונו של האדריכל הטמפלרי הנודע תיאודור זנדל. בשנת 1898 שימש המלון כאכסניה למשלחתו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בבואו לארץ ישראל. כעבור עשר שנים הושכר המלון לאברהם פאסט, טמפלרי מהמושבה הגרמנית בירושלים, ומאז כונה 'מלון פאסט'. בימי מלחמת העולם הראשונה התאכסנה במלון הקצונה הבכירה של הצבא הגרמני אשר שיתף פעולה עם הצבא העות'מאני נגד הבריטים. עם הכיבוש הבריטי נאלצה משפחת פאסט לעזוב את המלון ובמבנה השתכנה המפקדה של הגנרל הבריטי כובש ירושלים אדמונד אלנבי. בחזית המלון הוצב שלט חדש שנשא את השם 'מלון אלנבי', שהבהיר לכולם מי הריבון החדש בעיר.
בשנת 1929 חזר המלון לידי אברהם פאסט שהפעילו כמלון עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. זמן מה לפני פרוץ המלחמה, שכנה בבניין גם הקונסוליה הכללית של גרמניה ובחזית המלון התנוסס לראווה דגל גרמניה הנאצית. במהלך מלחמת העולם השנייה גרשו הבריטים את משפחת פאסט יחד עם אלפי גרמנים שהפכו באותה עת לנתיני אויב, והמבנה שימש את חיילי הצבא האוסטרלי.
חצינו את כיכר צה"ל והתיישבנו במדשאה כשמולנו המבנה המונומנטאלי של בית החולים סנט לואי שהוקם בשנת 1896, פרי יוזמתו ונחישותו של הברון הצרפתי אמדה דה פיילה. הברון, שהגיע לירושלים כעשרים שנה לפני כן, ביקר אז בבית החולים הצרפתי הקטן שבעיר העתיקה והזדעזע ממצבו העלוב. הוא חזר לצרפת נחוש לבנות בית חולים חדש ומשוכלל, כשעל בחירת מיקומו של בית החולים השפיע רצונו שיעמוד חוצץ בין העיר העתיקה לבין המבנים המרשימים שהקימו הרוסים במתחם המכונה כיום 'מגרש הרוסים'. הברון רכש מגרש מול החומה הצפונית של העיר העתיקה והקים בית חולים מודרני שכונה בשם בית החולים סנט לואי, על שמו של המלך לואי הקדוש שעמד בראש מסע הצלב החמישי. מיקום בית החולים היה מצוין, נגיש לשער שכם ושער יפו, סמוך לנתיבי התנועה המרכזיים לירושלים ממערב ומצפון, מאפשר הסתרת העיר העתיקה מעיני הרוסים וצפייה מגגו אל הרובע הנוצרי ואל כנסיית הקבר והתחייה, המקום הקדוש ביותר בעולם לנוצרים. המבנה עוצב במיטב מסורת אדריכלות הרנסנס של אירופה במאה ה-15 בשילוב עם אדריכלות בארוק. החזית התלת-קומתית סימטרית, בעלת שני אגפים זהים בצדדים ומעוטרת בעמודים בארוקיים מסוגננים. בחזית שער ברזל אופייני מעוטר בעיטור החבצלת, סמל המלוכה הצרפתי, ועליו מופיע שם המוסד. הברון דה פיילה שהיה צייר בעצמו, עיטר את קירות בית החולים בציורי פרסקו מרהיבים בהם מוטיבים צרפתיים לאומיים ומוטיבים של מסדרי הצלבנים ההוספיטלרים והטמפלָרים.
סמוך לבית החולים סנט לואי ניצב אחד המבנים היפים והמרשימים ביותר שנבנו בירושלים במאה ה-19. זוהי אכסניית נוטרדאם דה פרנס שנבנתה בין השנים 1904-1884, גם היא על ידי הברון דה פיילה. נפעם מזרם הצליינים הרוסים היוונים-אורתודוכסים המגיעים כעולי רגל לירושלים ומתאכסנים במתחם הרוסי המפואר, חזר הברון לצרפת נחוש להביא גם הוא לירושלים זרם גדול של צליינים צרפתים-קתולים. בצרפת הוא רותם למבצע מסדר נזירים קתולים המייחסים משמעות מיוחדת לעלייתה של מרים אם ישוע לשמיים. כך מתארגנת קבוצה בת אלף צליינים קתולים אמידים שקיבלה את הכינוי 'שיירת האלף'. לאחר ביקור בכמה אתרים נוצריים בצפון הארץ הגיעה שיירת האלף לירושלים. מה רבה הייתה המבוכה כאשר הסתבר כי אין בעיר מספיק מקומות לינה בעבור כולם. בצר לו הצליח הברון דה פיילה, בעזרתו של הקונסול הצרפתי, להקים מחנה אוהלים סמוך לבית החולים סנט לואי בעבור הצליינים. אלה ראו היטב את המתחם הרוסי המפואר ששיכן בתוכו את המוני הצליינים הרוסים, וקנאתם התעוררה. בו במקום החליטו לתרום סכומי כסף ניכרים ויחד עם תרומות של מוסדות קתולים צרפתיים ואירופאיים הושג הסכום הדרוש. האדריכל שהופקד על תכנון המבנה היה אטיין בובה הנודע (תכנן גם את כנסיית 'גבירתנו של ארון הברית' באבו גוש). האכסניה שקיבלה את השם 'נוטרדאם דה פרנס' ('גבירתנו של צרפת') הכילה 410 חדרים ויכלה לשכן בו זמנית 1600 עולי רגל. המבנה המשלב אדריכלות רנסנס ואדריכלות בארוק מציג בחזית שני צריחים מתומנים עם עיטורים בסגנון בארוק כבד טיפוסי. הסמל האופייני ביותר למבנה מצוי על גגו בדמות פסלה של מרים אמו של ישוע, מרימה את בנה התינוק כלפי מעלה. מטרת הבחירה בתנוחה לא אופיינית זו הייתה ברורה – הגבהת המבנה כך שיהיה גבוה מכל מבנה במתחם הרוסי ויהווה מענה הולם לצרפתים בתחרות עם הרוסים על הדומיננטיות בעיר.
בשנת 1967, כאשר העיר העתיקה הייתה עדיין בשלטון ירדני ולא ניתן להגיע אליה, כתב הסופר והמשורר יצחק שלו (אביו של הסופר מאיר שלו) את שירו 'על גג מנזר נוטרדאם'. בשיר מיטיב שלו לבטא כיסופים ליום בו ניתן יהיה לפקוד את העיר העתיקה ואתריה. שורות נפלאות מהשיר המבטאות מאווים אלו הן:
"גג מנזר נוטרדאם
לי היה כנבו,
את הקודש אראה
ואליו לא אבוא".
האתר האחרון במסענו בירושלים של המאה ה-19 היה שער הפעור בחומת העיר העתיקה מול מנזר נוטרדאם דה פראנס, שער המכונה 'השער החדש' או 'באב אל סולטן'. סיפורו קשור גם הוא למתחם הצרפתי שבו ביקרנו לפני כן. השער נפרץ בלחצה של צרפת שביקשה ליצור גישה נוחה לצליינים הצרפתים בין המכלול הצרפתי-קתולי שמחוץ לחומות ובין הרובע הנוצרי שבתוך החומות, שבו כנסיית הקבר והתחייה. כך, במהלך בניית אכסניית נוטרדאם דה פרנס, פנתה צרפת לסולטן התורכי עבדול חמיד השני בבקשה לפתוח שער נוסף בחומת העיר העתיקה. הסולטן נעתר לבקשה ובשנת 1889 נפער 'השער החדש' בתכנונו של האדריכל המפורסם קונרד שיק.
משנת 1948 עד 1967 היה השער החדש בשטח ההפקר, בהתאם להסכם הקו העירוני שנחתם בין ישראל לירדן, ולכן היה סגור. הוא נפתח לאחר מלחמת ששת הימים עם איחודה מחדש של העיר.