צילום תמונה: יוסי קרמר
רצ"ב סרטון
הטיול לשמורת עין גדי, חורף 2020 / דודי יוגב
ביום אביבי בחודש דצמבר 2020, עטויי מסכות וטובי לב, שמנו פעמינו לבקעת ים המלח, אל שמורת עין גדי השוכנת בטבורו של השבר הסורי אפריקאי; השמורה הנמוכה ביותר בעולם, נאת מדבר קסומה ומיוחדת במינה.
מה עושה את עין גדי לנאת מדבר ייחודית? בנאת המדבר עין גדי מתקיים שילוב נדיר של שפע מים מתוקים באיכות גבוהה, אקלים מדברי חם ויבש והיעדר מוחלט של ימי קרה. תנאים אלה דומים לתנאים בסוואנות האפריקאיות הממוקמות אף הן בתחום השבר הסורי אפריקאי. מכיוון שהשבר הסורי אפריקאי הוא מסדרון גיאוגרפי המחבר את ארץ ישראל עם יבשת אפריקה, הוא מאפשר מעבר, באמצעות נדידת ציפורים, של צמחים טרופיים יובשניים ("צומח סודני") ממרחבי הסוואנות שבסודן, אתיופיה וקניה צפונה עד הגעתם לעין גדי. בעין גדי פוגש הצומח הסודני, כאמור, תנאים הדומים להפליא לאלו שבארצות מוצאו באפריקה, והם מאפשרים את נביטתו, קיומו ושגשוגו, וזאת בגבול התפוצה הצפוני ביותר שלו בכדור הארץ. כך, בנאת המדבר עין גדי מתקיים הריכוז הגדול ביותר והחשוב ביותר בארץ ישראל של צומח סודני – כ-60 מינים, ביניהם פתילת המדבר, שיזף מצוי, שיטה סלילנית, צלף רותמי וסלוודורה פרסית. יחד עם צמחי המדבר וצמחי גדות הנחלים שבשמורה מתקיים בנאת עין גדי גיוון בוטני מיוחד במינו ובו למעלה מ-500 מיני צמחים מכלל 2,600 המינים שבכל ארץ ישראל. ליד עצים אחדים עצרנו לשמיעת סיפורם.
פתילת המדבר, המכונה גם תפוח סדום, היא עץ סודני קטן בעל עלים גדולים ובשרניים הנוטפים מוהל חלבי רעיל. מעניין שהבדואיות מורחות את החזה שלהן במוהל החלבי כסגולה נגד עקרות. אגדה מספרת כי פרי פתילת המדבר היה דווקא פרי עסיסי וטעים, אך הוא קולל בעת מהפכת סדום. ואכן הערבים מכנים את התפוח שהפך מר ורעיל "תופאח מסכוט", כלומר התפוח המקולל. העלים הרעילים של פתילת סדום משמשים מזון לזחלי פרפר בשם דנאית סדום העמידים לרעל. פתילת המדבר מופיעה במשנה במסכת שבת: "אין מדליקין לא בלכש, לא בחוסן, לא בכלך, לא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים". כלומר יש איסור במשנה על שימוש בשערות הפרי להדלקת נרות שבת. הבדואים משתמשים בשערות הפרי למילוי העקל – הטבעת המקיפה את הכפייה.
שיטה סלילנית היא השכיחה שבעצים הסודנים בארץ, בעלת גזע מרכזי, שונה מהשיטה הסוככנית שלה מספר גזעים המתפצלים מהקרקע. הפרי הוא תרמיל מסולסל ומכאן השם סלילנית. לעץ עלים קטנים ביותר להקטנת שטח האידוי באקלים המדברי, ובנוסף שורשיו מעמיקים עד עשרה מטר על מנת להגיע למפלס מי התהום. הפריחה והלבלוב הם בחודשים אוגוסט וספטמבר ובכך מחקה השיטה הסלילנית בישראל את מועד הפריחה בסוואנה האפריקאית. לשיטה הסלילנית חשיבות עצומה למערכת האקולוגית במדבר, שכן פרחיה ופירותיה משמשים מזון לשפני סלע, ליעלים, לציפורים ולחרקים.
שיזף מצוי הוא עץ סודני רחב נוף וקוצני. פירותיו, המכונים דומים דמויי תפוחים קטנים, צבעם מצהוב עד אדום, והם משמשים מאכל לציפורים ושפני סלע. לעץ שימושים ברפואה העממית – חליטת השורש משמשת כתרופה למחלות מרה ושלשול וחליטת העלים – לטיפול במחלות לב, כאבי שרירים וכאבי שיניים. גזע העץ טוב לעשיית כלים ורהיטים. בתקופה הביזנטית שימש גזע העץ להכנת בורג העץ לבתי בד שבהם הופק שמן זית. על פי המסורת הנוצרית, מעץ זה הכינו הרומאים את כתר הקוצים שהונח על ראשו של ישוע על מנת לבזותו לפני צליבתו, ומכאן השם " "Ziziphus spina-christiכלומר "קוצי המשיח".
כאמור, הימצאותה של נאת עין גדי במדבר יהודה גורמת לכך שגם צמחי מדבר רבים מוצאים בה בית גידול יובשני מתאים, ביניהם זוגן השיח, יפרוק המדבר, צלף סחוסי, מלוח קיפח ורותם המדבר; המים הזורמים בנחלי נאת עין גדי כל ימות השנה מאפשרים את קיומם של צמחי גדות נחלים, כמו קנה מצוי, עבקנה שכיח, סוף מצוי, סמר ערבי ושערות שולמית.
גם הגיוון הזואולוגי בולט בנאת המדבר. הוא כולל, בין השאר, את היעל הנובי ושפן הסלעים (סודני) ממשפחת היונקים; את העורב קצר הזנב (סודני), הזנבן, הסלעית שחורת הבטן והטריסטרמית ממשפחת העופות, את נחשי הזעמן היפיפה והאפעה ממשפחת הזוחלים, את החגב הכושן הארסי ממשפחת החרקים ואת הפרפרים לבנין הסלוודורה ודנאית סדום. במהלך ההיסטוריה נדדו גם בעלי החיים הסודנים צפונה דרך השבר הסורי אפריקאי. לא מפתיע ששמורת עין גדי זכתה להיכלל ברשימת שמורות הטבע הנחשבות של ארגון האו"ם.
בעל חיים נוסף ששכן בעין גדי וראוי לציון הוא הנמר. הנמר הראשון נלכד בשנות השבעים של המאה ה-20 ליד מעיין עין גדי על ידי הזואולוג גיורא אילני. נמר זה ואלו שנלכדו אחריו מושדרו – בקולר שהושם על צווארם הונח משדר כדי להתחקות אחרי תנועתם. מחקר שנערך באותן שנים על DNA שהופק מגללים במדבר, ועל אנליזה של טביעת אצבעות גנטית של הנמרים, הראה כי מספר הנמרים אז נע סביב עשרה. עד לפני כעשרים שנה עוד נצפו נמרים במדבר יהודה ובעין גדי; אז מת חריתון שהיה כנראה הנמר האחרון באזור.
מבין מסלולי השמורה בחרנו במסלול הליכה מקסים בנחל דוד – מהכניסה עד מפל דוד, וחזרה. מקורו של שם הנחל בסיפור המקראי (בספר שמואל א) שבו דוד, שהיכה והביס את גוליית הפלישתי, זוכה למחמאות מנשות ישראל שמזמרות "היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". שאול הפגוע עוין את דוד ומבקש להמיתו. אחד המקומות שדוד נמלט אליהם ומצא בהם מפלט מפני שאול המלך שדולק בעקבותיו היה "מצדות עין גדי". כאן, במערה בעין גדי, נפגשו השניים, אך דוד חס על חיי המלך ולא פגע בו לרעה. בהתבססה על סיפור מקראי זה העניקה ועדת השמות לנחל, שכונה בערבית ואדי א-סדיר (נחל השיזפים), את השם נחל דוד.
במהלך ההליכה במסלול נתקלנו ביעלים על גבי המצוק המזרחי של נחל דוד ובשפן סלע נהנה מקרני השמש, כפי שנאמר "הרים גבוהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים" (תהילים ק"ד). היעל הנובי, יונק גדול שמשקלו מגיע ל-80 ק"ג, כמעט והוכחד מארץ ישראל בשל ציד פראי, בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר הבדואים צוידו בנשק חם מתנת לורנס איש ערב. ביוזמתו הברוכה של אברהם יפה (מנהל רשות שמורות הטבע, מקים החי בר), שהיה צייד בעצמו ו"חזר בתשובה", חוקקה מדינת ישראל בשנת 1955 את "החוק להגנת חיות הבר", מעשה שהציל את היעלים מהכחדה, ואכן כיום מספרם בישראל מתקרב ל-2,000 פרטים. מבצע הצלת היעל הנובי היה לאחד ההישגים הבולטים של שמירת הטבע בישראל והוא הפך לסמל הרשמי של רשות הטבע והגנים. מעניין שהזכרים והנקבות של היעלים חיים במהלך כל השנה בקבוצות נפרדות. בחודש אוקטובר, שיא עונת הייחום, הזכרים מגיעים לאזור הריכוז של הנקבות ופותחים בטקסי חיזור נמרצים. במהלך טקס זה הזכר טועם את השתן של הנקבה הנבחרת ובעזרת "מעבדה הורמונלית" הנמצאת בלשונו הוא מחליט אם נקבה זו, שעליה 'שם עין', בשלה למעשה אהבה ולהעמדת צאצאי הדור הבר. לאחר ההזדווגות הנקבות עולות אל מצוקי הסלע (כפי שנאמר בספר איוב "הידעת עת לידת יעלי סלע") וכעבור חמישה חודשי הריון נולדים הגדיים הקטנים.
בסיום המסלול הגענו למפל דוד שגובהו 30 מטר והוא מעוטר סביבו בטחבים ובצמח ירוק בולט. צמח זה שגדל רק בסביבה לחה הינו ממשפחת השרכים ושמו שערות שולמית. זוהי דוגמא לאחד הצמחים הקדומים ביותר בעולם שאינו פורח, אלא מתרבה על ידי נבגים המופצים על ידי מים ורוח. פירוש השם הלטיני של הצמח הוא 'שערותיה הבלתי נרטבות של ונוס'.
ליד המפל שרנו את השיר 'עין גדי', אחד מנכסי צאן הברזל של השירה העברית, שנכתב בעין גדי בשנת 1959 על ידי איתן פרץ והוא בן 16 בלבד. דב אהרוני, חברו לכיתה, שלף גיטרה ובזמן קצר העניק למילים את הלחן המופלא.
המסלול לאורכו של נחל דוד, נחל איתן הזורם כל השנה, היה הרקע לשיחתנו על המים בעין גדי ובמיוחד על ניצול מי המעיינות שבשמורת הטבע על ידי קיבוץ עין גדי. ארבעת מעיינות גדולים נובעים בתחומי שמורת עין גדי (עין ערוגות, עין שולמית, עין גדי ועין דוד) ומספקים כ-4 מיליון מ"ק מים בשנה. קיבוץ עין גדי שהוקם בשנת 1956 ולא היה מחובר למערכת המים הארצית, ניצל מתוקף חוק הקצאות המים של נציבות המים את מי מעיינות עין גדי לצרכיו. בשנות התשעים, יזמה חברת יפאורה למשקאות פרויקט משותף עם קיבוץ עין גדי לניצול מי המעיינות שבנאת המדבר לייצור בקבוקי מים מינרליים. מפעל "מי עין גדי" עורר את חמתם של ארגונים ירוקים ושל רבים אחרים, שהזדעקו וטענו כי המים בשמורת הטבע עין גדי הינם משאב ציבורי ולא הגיוני כי משאב יקר זה במדבר יהפוך לעסק כלכלי על חשבון הטבע. הקיבוץ מצדו טען כי הגופים המיישבים שלחו את ראשוני הקיבוץ לחבל ארץ זה, ואילו בעקבות תופעת הבולענים חדלו להתקיים כל מקורות פרנסתו – מטעי התמרים, המסעדה, תחנת הדלק, חוף הרחצה והחוזה לתיירות מרפא לטיפול במחלת הפסוריאזיס שנחתם עם דנמרק ובוטל. מכאן, טען הקיבוץ, מפעל מי עין גדי הפך לענף הפרנסה המרכזי של הקיבוץ. בסופו של מאבק ציבורי ארוך ועקשני נחתם הסכם בין קיבוץ עין גדי לבין רשות הטבע והגנים המכונה "אמנת המים של עין גדי", אשר מחלקת את המים בין הקיבוץ לבין שמורת הטבע וכוללת אישור לקיבוץ להמשיך לייצר כמות מסוימת של בקבוקי מים מינרליים.
במהלך הטיול הקדשנו תשומת לב לנושא ההתיישבות ההיסטורית בעין גדי. המחקר הארכיאולוגי של עין גדי מצביע על התיישבות אנושית במקום מהתקופה הכלקוליתית (7000-5000 שנים טרם זמננו; התקופה בה החל האדם להפיק מתכות כמו נחושת) עד סוף המאה השישית לספירה. על מדרגת סלע מעל מעיין עין גדי התגלה על ידי פרופ' בנימין מזר מקדש כלקוליתי אליו מייחסים את אוצר כלי הנחושת שנתגלו במערת המטמון בנחל משמר. התפתחות משמעותית חלה בתקופת החשמונאים (המאה השנייה לפנה"ס) עם התחלת הניצול של מי המעיינות על ידי שימוש באמות מים ובריכות אגירה, ובניית טרסות על גבי המדרונות. החקלאות המשגשגת כללה גידול תמרים, חיטה ואפרסמון, כפי שמתואר בשיר השירים פרק א': "אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי". לאחר שנחרב על ידי הרומאים, השתקם ושוב נחרב, נבנה היישוב היהודי בעין גדי מחדש במאה השלישית לספירה, והיא הפכה לכפר גדול ומשגשג של יהודים שכלכלתם התבססה בעיקר על הפקת בושם האפרסמון. בתקופה זאת נבנה בעין גדי בית כנסת מפואר בו ביקרנו בהמשך. בסוף המאה השישית לספירה נשרף היישוב היהודי בעין גדי וניטש. במאות ה-14-13 התקיים בעין גדי כפר קטן שגם הוא ניטש.
לאחר הפסקת צהריים במבואה, שבסופה המטיילים התכבדו בחליטת צמחים (מקומקומו של דודי), המשכנו לממצא הארכאולוגי המרשים ביותר בעין גדי והוא בית הכנסת העתיק. בית הכנסת התגלה בשנת 1965 במהלך הכשרת שטחי קרקע של הקיבוץ. הממצאים הארכאולוגיים הראו כי בית הכנסת נבנה בתחילת המאה השלישית לספירה ופעל עד סוף המאה השישית, תקופה המכונה התקופה הרומית-ביזנטית. בית הכנסת נבנה בשלושה שלבים המאפשרים הצצה להתפתחות האדריכלית של בתי הכנסת בארץ ישראל באותה תקופה.
בשלב הראשון עוטרה רצפת בית הכנסת בפסיפס ובו ממצא מרתק – עיטור המזכיר צלב קרס. סמל זה נתגלה כבר לפני כ- 4,800 שנים בעמק ההינדוס ושייך לתרבות ההינדואיזם. בתרבות זו הסמל המכונה סווסטיקה מהווה סמל לשגשוג, הצלחה, מזל טוב והרמוניה. סמל זה היה באותה עת אלמנט עיטורי גם בקרב היהודים. בית הכנסת נבנה עם שני פתחים לכיוון צפון, אל ירושלים. בשלב השני החלו בתי הכנסת בארץ ישראל להקצות מקום קבוע לארון הקודש – גומחה שנבנתה באחד הפתחים בקיר הצפוני שנסגר לצורך זה. ליד ארון הקודש נבנה מושב מדורג, כנראה מקום מושבו של ראש הקהילה, וכן נבנו לאורך הקיר הדרומי שלושה ספסלים למתפללים. רצפת הפסיפס נותרה כפי שהייתה. בשלב השלישי שופץ בית הכנסת והונחה רצפת פסיפס חדשה על רצפת הפסיפס הקודמת. במרכז הפסיפס ארבעה עגורים בריקוד חיזור וסביבם ארבעה זוגות טווסים המחזיקים במקוריהם אשכולות ענבים. לפני ארון הקודש נמצאות על הפסיפס שלוש מנורות שבעת קנים. המיוחד בפסיפס הן חמש כתובות – כתובת 13 אבות האנושות; כתובת 12 החודשים והמזלות; שתי כתובות המביעות תודות לאנשים שתרמו להקמת בית הכנסת; וכתובת אחת מיוחדת במינה שנכתבה בארמית, ובה אזהרה חמורה, הטומנת בחובה עונש מוות, לבני קהילת עין גדי לבל יגלו את סוד הקהילה. כנראה, סוד הקהילה היה התהליך המיוחד שבו הפיקו את הבושם היקר מצמח האפרסמון, צמח שאנשי עין גדי גידלו באותה עת ועליו נשענה כלכלתם.
תחנתנו האחרונה בטיול הייתה אנדרטת ההולכים במדבר. בחודש אפריל 1942 יצאו 156 חניכי תנועת הנוער "השומר הצעיר" לטיול למצדה. מסלול ההליכה החל בכפר בני נעים שליד חברון, מהלך של 20 ק"מ. בסופו של יום הגיעו למצדה ללינת לילה, שם הצטרף אליהם הארכיאולוג הנודע שמריהו גוטמן. עם שחר עלו כולם בשביל הנחש אל פסגת ההר ושם שמעו מפי שמריהו גוטמן את סיפורה של מצדה. עתה נותר לבני הנוער חלקו השני של המסע לכיוון עין גדי, מהלך של 18 ק"מ נוספים. אל חלק זה של המסע הצטרף פלמ"חניק בשם צבי רייזנברג שהגיע חמוש ולו חגורה עמוסה ברימוני רסס. בתום המסע המפרך נרדמו בני הנוער ליד מעיין עין גדי שדודים מעייפות. לפני ששכב לישון החביא צבי רייזנברג את חגורת הרימונים בתוך ערימת שיחים יבשים. עם שחר של בוקר מקפיא הדליקו ראשוני המתעוררים מדורה על מנת להתחמם וניצלו את ערימת השיחים היבשים שהייתה בסמוך, בלי לדעת שבתוכה מסתתרים רימונים. תוך זמן קצר התופת הייתה בכל פינה. שמונה הרוגים ועשרות פצועים היה מחיר הדמים של האסון הנורא. סירות מפעל האשלג של משה נובומייסקי הגיעו לחלץ את הנפגעים. במקום הוצבה אנדרטה לזכר ההרוגים ועליה דברי נתן יונתן שהיה ממדריכי הטיול: "עובר אורח: דום! כאן נפלו מרדכי פילציק, יהודה פולני, בלפור בן ניסים, אסתר אסמן, אורי ערב, מכאל פוקס, משה עזרא וצבי רייזנברג בעליית השומר הצעיר למצדה, פסח תש"ב, הם פלסו נתיבות, המסע לא עמד מלכת".
בתחנה אחרונה זו עסקנו לסיום גם באירוע משמח. מלחמת העצמאות עומדת להסתיים כששמריהו גוטמן, אז מפקד פלוגת המסתערבים של הפלמ"ח, מעלה בפני יגאל ידין, מפקד חזית הדרום, את החשש שהטיית כל הכוחות לכיבוש אום רשרש, כפי שהיה היעד של מבצע עובדה, תגרום לנטישת עין גדי ומצדה, שיאבדו לנו לנצח. דבריו של גוטמן מצאו אוזן קשבת; בלילה שבין ה-9 ל-10 במרץ הגיעו גוטמן ואנשיו לעין גדי ולמחרת הניפו את דגל ישראל מעל מצפה עין גדי, שעות ספורות לפני הנפת דגל הדיו באום רשרש. עין גדי ומצדה היו לחלק ממדינת ישראל.
ליד אנדרטת ההולכים במדבר סיימנו את הטיול בשיר המרגש של נעמי שמר "על כל אלה" שמילותיו הן מעבר לזמן ומעבר למקום.