אלנה סטאריק נולדה בשנות העשרים של המאה העשרים, במשפחה יהודית בעיירה ביחוב, שעל גדות הדנייפר בבלארוס. היא היתה ילדה יפה ושמחה, שאהבה לשיר ולרקוד, וכשהיתה רוקדת, התנפנפו תלתליה השחורים כאשד סביב ראשה.
יום אחד, כשהיתה אלנה בת שלוש, התקיים בעיירה יריד גדול, ואמה לקחה אותה אתה ליריד. בשלב מסוים נותרה אלנה מאחור, ליד דוכן לממכר דברי מתיקה, ואמה התקדמה ונעלמה מעיניה. אישה צעירה, לבושה בחצאית פרחונית ארוכה, וחובשת מטפחת צבעונית לראשה, ניגשה אל אלנה וקנתה לה ממתק.
"אמא לא מרשה לי", אמרה אלנה, משתוקקת מאד לממתק.
"קחי, אני נותנת לך מתנה, ובואי נחפש את אמא שלך ונראה אם היא מרשה, או לא".
הצעירה נטלה את ידה של אלנה בידה והלכה אתה, כביכול לחפש אחר האם.
היא הובילה אותה אל מקום בו חיכה בחור שחרחר עם עגלה מכוסה כולה בבד אברזין, רתומה לשני סוסים. הצעירה העלתה את אלנה לעגלה למרות התנגדותה, והצעיר הצליף בסוסים ויצא לדרך, כשהצעירה מחבקת את אלנה בתוך העגלה, ומחניקה את בכיה ואת צעקותיה.
הם הגיעו אל מחנה צוענים שמחוץ לעיירה. היו שם עוד חמישה קרונות, מכוסים בגגות אברזין מעוגלים, וכן גברים, נשים, ילדים, וסוסים. תוך מספר דקות, הצוענים קיפלו את הציוד שהיה פרוש בחוץ, ורתמו את הסוסים לקרונות. כולם עלו לקרונות ויצאו במהירות לדרכם, לעבר הגבול הרוסי. הם נדדו מזרחה, ותוך ימים ספורים הגיעו לרוסיה, מבלי שנעצרו.
הוריה של אלנה התלוננו במשטרת ביחוב על היעלמותה, אך המשטרה היתה עוינת ליהודים, והשוטרים האנטישמים לא עשו דבר כדי להתחקות אחר הילדה החטופה.
הצעירה הצועניה, אֶסְמה, ובן זוגה פֶּשה, גידלו את אלנה וטיפלו בה, כאילו היתה בתם הביולוגית. במשך הזמן, שכחה אלנה את מקורה והתייחסה אל "מאמציה" כאל הוריה לכל דבר ועניין. החבורה המשיכה לנדוד ברחבי רוסיה, ולפעמים, כשעברו בכפרים, היו נהנים מארוחה שהכינו מתרנגולות משוטטות, שבעליהן לא השכילו לשמור עליהן מפניהם. מבחינתם הם פשוט מצאו אוכל, ולא חשבו שהם גונבים, בניגוד להתייחסות תושבי הקבע לסחיבת תרנגולותיהם.
הצוענים היו מתפרנסים מעבודות מזדמנות. פשה, למשל, היה מומחה לעבודות פח וברזל, והיה מתקן קומקומים ודליים, וכיו"ב. אסמה היתה לפעמים מנבאת לאנשים את עתידם. גם אסמה וגם פשה היו מאד מוסיקליים. פשה ניגן בכינור ואסמה היתה שרה ורוקדת.
גֶ'לֶם, ג'לם, לוּנֽגוׄנֶה דֽרוׄמֶנֽסה (הלכתי, הלכתי בדרכים הארוכות)
——————————–
אָי, אי, רוׄמׇלֶה, אי, אי צָ'בָלֶה. (אי, אי צוענים, אי, אי חבר'ה)
(מתוך ההמנון הצועני – https://www.youtube.com/watch?v=oj4yQlkjEDQ)
אלנה הקטנה, שמתמיד אהבה מאד לשיר ולרקוד, למדה מהר מאד את מילות השירים הצועניים ואת המקצבים והתנועות של הריקודים, והיתה מצטרפת אל "הוריה", בהתכנסויות סביב המדורה.
ככל שגדלה, אלנה הלכה ויפתה. עורה הצח ועיניה הכחולות, בשילוב עם שפעת תלתליה השחורים, הפכו אותה ליפהפייה אמתית. כילדה, היא למדה לענטז ולעכס, לנדנד ולהרטיט כל חלק בגופה, מבלי שהבינה את האופי הפתייני של תנועותיה, ומבלי שחשה ממש את הערגה בנפשה. גמישותה הרַבׇּה אפשרה לה לבצע תרגילי ריקוד, שאפילו אסמה לא היתה מסוגלת לבצע. למשל, היא היתה כורעת על הארץ, פורשת ידיה לצדדים, ומטה את כל גופה אחורנית, תוך כדי נדנוד. כשראשה היה נוגע באדמה, היתה קופצת על רגליה וממשיכה בריקוד.
כשהיתה בת שתים עשרה, או שלוש עשרה, כשהחלו להתפתח ניצני נשיותה, החלה גם לחוות את רגשות הערגה, ורבים מבין צעירי ה"רום" – הצוענים – החלו מחזרים אחריה. אסמה ופשה שמרו עליה, שלא תתפתה בגיל צעיר מדי.
באותה עת נקלעה החבורה שלהם ליריד, שהגיעו אליו גם להקות מקצועיות של צוענים שהיו מופיעות בפני הקהל תמורת תשלום. המנהל של הלהקה הידועה ביותר, התרשם מיופייה, משירתה ומריקודיה של אלנה, ופנה אל הוריה בהצעה שהיא תצטרף ללהקתו. לאחר התלבטות ודיונים, אסמה ופשה הסכימו לוותר על "בתם" תמורת סכום כסף הגון.
"תראי, אלנה", אמרה לה אסמה, כשהיא מאמצת אותה אל חזה. "אנחנו החלטנו למסור אותך למנהל הלהקה והוא ידאג לך. את מאד יקרה לנו ואנחנו מאד נתגעגע אליך".
"כן, כן", הוסיף פשה.
"לפני שאנחנו נפרדים ממך אנחנו צריכים לספר לך משהו מאד חשוב", הוסיפה אסמה. "האם את זוכרת שלא אני ילדתי אותך? את מאד מצאת חן בעיניי, אז לקחתי אותך. עקבתי אחריך ביריד וכשנשארת לרגע לבדך לקחתי אותך לעגלה של פשה, והסתלקנו".
"ומאז אנחנו מאד אוהבים אותך", תרם פשה את חלקו.
"את צריכה לדעת, אלנה, שאת נולדת להורים יהודים, בעיירה ביחוב בבלארוס", המשיכה אסמה. "הכרנו את הורייך. לאביך קראו יענק'ל ולאמא שלך קראו פייגה. שם המשפחה שלהם היה סטאריק. הם בוודאי עדיין מחפשים אותך, ואולי יום אחד הם גם יצליחו למצוא אותך".
"אתם ההורים שלי, ואני לא רוצה לעזוב אתכם", יללה אלנה.
"יהיה לך טוב בלהקה. תלמדי שירים וריקודים חדשים, ואולי יום אחד תהיי זמרת ורקדנית מקצועית", אמרה אסמה בקול חנוק.
אסמה ופשה חיבקו את אלנה והלכו יחד אתה אל מתחם הלהקה. המנהל קיבל אותה ותוך זמן קצר היא למדה את הרפרטואר והתבלטה בכישרונה.
"אני אעשה ממך 'סטאר'. תהיי בטוחה בזה", אמר לה מנהל הלהקה, והביטוי האנגלי הזכיר לה את שם משפחתה המקורית. מאותו יום ביקשה להיקרא "אלׇה סטאר".
ואלנה אמנם הפכה ממש לכוכבת.
את האלמנט של ההתכופפות אחורה פיתחה, וכשהיתה קופצת ונעמדת שוב על רגליה, היתה מסתחררת בסערה, מנופפת בחצאיתה הצבעונית רבת השכבות, ומסלסלת את הקצוות עד שנראו כמו שני נחשי קוברה מתנחשלים משני צדדיה.
שמה התפרסם ברחבי רוסיה המערבית, לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, ו"אלנה סטאר" הושמעה לא פעם ברדיו האזורי. עם פלישת הגרמנים לרוסיה, נמלטה הלהקה מזרחה מפני הנאצים, והתמקמה באזור הקווקז. בספטמבר 1942, כשהגרמנים פתחו במתקפה על הקווקז, המשיכה הלהקה במנוסתה מזרחה והגיעה עד העיר בוכרה באוזבקיסטאן, ושם קבעה את משכנה הזמני.
אלנה הצעירה, היתה גבוהה ותמירה, בטנה שטוחה ואחוריה מקומרים, חזיתה מפוארת ומותניה צרים. היא היתה בעלת מזג סוער, והיא לא נשארה אדישה לחיזורי הבחורים. היו לה חברים לא מעטים, עד שבבוכרה הכירה את ישראל מושאיוף, ותוך זמן קצר הפכו השניים לנאהבים ורצו להתחתן.
ההורים של ישראל, התנגדו לשידוך, וסיבותיהם עמם. היא בת נוודים ענייה וישראל בן למשפחה מכובדת ועשירה, ומעל לכל – יהודי וצוענייה, הייתכן?
אז סיפרה להם אלנה שהיא נולדה במשפחת סטאריק היהודייה, בעיר ביחוב בבלארוס, ונחטפה על ידי הצוענים. כילדה קטנה היא היתה חסרת אונים, והמשיכה בחיי הנוודות, ואפילו נהנתה מהופעותיה ומן הפרסום לו זכתה כאמנית צוענייה.
מלחמת העולם הסתיימה, ומשפחת מושאיוף פנתה אל רב העדה ואף הוציאה כספים והפעילה קשרים לגילוי בני משפחתה של אלנה בבלארוס. חקירת ניצולי ביחוב, וגם עיון במה שנותר ממסמכי הקהילה, אכן אישרו את מוצאה היהודי. למרבה הצער, התברר שהוריה של אלנה והאחים שנולדו לה, מבלי שידעה על קיומם, נספו כולם בידי הנאצים. אימות מוצאה היהודי של אלנה, הסיר את המכשול האחרון בפני נישואי הנאהבים, וחתונתם נערכה ברוב פאר והדר בבוכרה.
לאחר הקמתה של מדינת ישראל עלה הזוג הצעיר ארצה והתיישב בירושלים. אלנה החליטה שבארץ אין מקום להמשיך ולהופיע כצוענייה, והיתה שרה ורוקדת רק באירועים משפחתיים. היא ילדה ארבעה בנים ובת, וזכתה לראות נכדים ונינים.
בשנת 2015 נפטרה אלנה בשיבה טובה, ונקברה בהר המנוחות.