לפני שאתחיל בסיפור ברצוני להאיר שתי הארות:

1.אני אישה בריאה, ללא שום גורמי סיכון, מגיל צעיר עסקתי בספורט לכל סוגיו, כולל הליכה יומית של 6 ק"מ, טיילתי המון בארץ ברגל, עשיתי את שביל ישראל מדן ועד אילת – 1000 ק"מ ובילדותי עבדתי במשק הוריי שחיו במושב עובדים.

2.עבדתי משך שלושים שנים במחלקה קרדיולוגית באחד מבתי החולים בירושלים ורזי הקרדיולוגיה החשובים נהירים לי.

להלן הסיפור:

הכול התחיל בטיול בשמורת נחל יהודייה ברמת הגולן. לקראת הצהריים נסענו לכיוון שמורת נחל יהודייה. המסלול של שניים וחצי הקילומטרים עד הירידה למפל היה מכוסה בחלוקי נחל גדולים, דבר שהקשה במעט על ההליכה ודרש מאמץ. מדי פעם עצרנו ללגום מים. הירידה הייתה על גבי סלעים, מדרגות וצמחייה עבותה, והחום הלך וגבר עד שלושים ושבע מעלות. לאחר כשעה חצי של הליכה ללא מנוחה הגענו למרגלות המפל. אני כבר הייתי 'עם הלשון בחוץ'. התיישבנו לנוח ואז הרגשתי כאב בצד שמאל על החזה, מקרין לוושט ולגרון וגם בחילה. "חנה!" אמרתי לעצמי, "לא מתאים לך להרגיש כך לאחר מאמץ! מה קורה?" חשבתי שאולי לא עיכלתי היטב את ארוחת הבוקר. לאחר מנוחה של עשר דקות בצל הכול עבר, והמשכנו לנוח עשרים דקות נוספות עד שכוחותיי שבו אליי. כעת היה עלינו לטפס חזרה ולגמוע שוב את כל הדרך עד למגרש החניה. איכשהו הצלחתי לטפס וברגע שהגענו לשביל, הספיקו לי כוחותיי רק כדי להגיע לעץ הקרוב ביותר ולהשתטח בצילו, שוב עם אותה ההרגשה הרעה. חברי שפך עליי מים ואחרי מספר דקות הכול חלף. לאחר מספר הפסקות הגענו לרכב ואני הצלחתי לנהוג חזרה הביתה ללא שום קושי.

האפיזודה הזו נשכחה. הטיול היה ביום חמישי בשבוע וסוף השבוע וכל השבוע שלאחריו התנהלו כרגיל. כמנהגי, עסקתי בפעילות הספורטיבית שלי ובסוף השבוע עבדתי בגינה.  לאחר כשעה וחצי של עבודה, התחלתי להרגיש לא טוב. בדיוק אותם התסמינים שהיו לי במפל הזוויתן שבו ותקפו אותי. לאחר מספר שעות של מנוחה הכול חלף.

ביום שני בבוקר בקרתי אצל רופא המשפחה.  בדק אותי ושם עלי סטטוסקופ. הורה לי לבצע בדיקת אקו לב ללא דחוי. עם קבלת התוצאות פניתי לקרדיולוג בבי"ח.

סיפרתי לו כל מה שקרה ואת הסיפור המשפחתי שלי: אימי לקתה בהתקף לב חריף בהיותה בת  56 וחיה עד גיל 86. הרופא בדק אותי היטב, לקח אנמנזה, ראה את תוצאות האקו, התייעץ עם קרדיולוג שני, רשם כל דבר ואמר: "טוב, לפי האקו ולפי מה שאת מספרת על סיפור משפחתי – אני רואה שיש לך עיבוי בשריר הלב. אני אתן לך תרופה ונראה אם יהיה שינוי, אבל", הוא הוסיף, "אני מתלבט. התלונות שלך והתסמינים לא תואמים כל כך את האבחנה שלי ואני מתלבט אם לצנתר אותך או לא".

"אל תתלבט בבקשה, דוקטור!" עניתי בהחלטיות. "אני מבקשת בכל לשון של בקשה ובהקדם האפשרי שתצנתר אותי. אני רוצה לישון בשקט בלילה!"

"טוב", הוא ענה לי. "התחילי לקחת את התרופה החדשה ומזכירתי תתקשר אלייך עם מועד לצנתור. את יכולה לחזור הביתה ללא דאגה".

 

 

יצאתי עם חומר למחשבה. קניתי את התרופה החדשה והמתנתי לטלפון מהמזכירה.

 

עבר שבוע. התרופה שיפרה את הכושר שלי,  אבל החלטתי ליצור קשר עם פרופסור מומחה למחלות שריר הלב וקבעתי עמו פגישה במרפאתו. בדק אותי ביסודיות." אני לא כל כך מסכים עם האבחנה של עיבוי שריר הלב. יש משהו, אבל זה הפיך. המשיכי עם התרופה החדשה ונראה".

"לא, פרופסור!" עניתי באסרטיביות, "הרשה לי לחלוק על דעתך. אני רוצה צנתור, אני לא שקטה". הוא ביקש לדבר עם הקרדיולוג הראשון. יצאתי מהחדר והנחתי להם לדבר.    "טוב, חנה, הוא יצנתר אותך, אבל אני בטוח שיש לך עורקים נורמליים. לכי לשלום ועדכני אותי על כל צעד שאת עושה".

נפרדתי ממנו בהרגשה טובה ובהכנה נפשית לצנתור.

הפעם הטלפון מהמזכירה הגיע. נקבע לי תור לצנתור ביום רביעי, ה-4 באוגוסט 2020.

הצנתור עבר בשלום ללא שום תקלות אבל……..

המצנתר מודיע לי שמכאן אני עוברת לחדר ניתוח, נמצאו חסומים שלושה עורקים עיקריים של הלב. מציג בפניי את המנתח. פצצה נפלה לי על הראש אבל לא היה מנוס מניתוח.

הפור נפל, החלטתי ללכת לניתוח!

ההכנות החלו וביום ראשון בבוקר הוכנסתי לחדר ניתוח.  היות והייתי אישה בריאה לחלוטין ללא שום גורמי סיכון הניתוח עבר ללא שום תקלות והכירורג היה מרוצה מהמצב.

 

לאחר אשפוז של ארבעה ימים אחרי הניתוח ולאחר החלמה של חודשיים אצל בתי, חזרתי לביתי במבשרת והתחלתי לתפקד. היום, שנה בדיוק לאחר הניתוח שכחתי ממנו. הבדיקות מראות תפקוד תקין של הלב. חזרתי לפעילות הגופנית שלי והכל בסדר.

אז, למה באתי לספר ספור כל כך אישי?

אומרים שהרופא הטוב ביותר של המטופל, הוא המטופל עצמו. אכן כך, אם תרגישו שינוי במצבכם ולא משנה איזה, אל תתמהמהו לכו מיד להיבדק ואם צריך לכו לדעה שניה. תבקשו בדיקות, הרי ידוע שרופאי המשפחה, בהוראת ראשי הקופות, אינם ששים לשלוח את המטופל לבדיקות. דרשו את הבדיקות עד שתגלו את הסיבה לשינו במצבכם. זה מגיע לכם, אתם משלמים דמי ביטוח כל החיים.

אני הצלתי את עצמי ואם אציל ולו עוד נפש אחת בקרבנו, אני את שלי עשיתי.

היו בריאים כולכם. תודה על ההקשבה.

חנה סבג