אני לאה סקלי. פעם הייתי Fodor Annamaria.
נולדתי בהונגריה בשנת 1948, אחרי המלחמה.
בשנת 1949 ניסו הורי לברוח מהונגריה ולהגיע לארץ ישראל, למדינת היהודים, אבל נתפסנו בגבול והוכנסנו לבית סוהר. לכן הגעתי לארץ קצת באיחור, רק בשנת 1979.
בעצם גם זו הייתה סוג של בריחה, אבל הפעם בלי איום של בית סוהר אלא רק החרמת הרכוש ועונש לאלה שנשארו בהונגריה.
הגעתי לישראל עם מזוודה אחת מבלי לדעת את השפה. אחרי המתנה של חודשיים, התקבלתי סופסוף לאולפן עציון בירושלים.
היה זה פינוק אמתי: דיור, אוכל טעים 3 פעמים ביום, לימוד השפה והכול חינם. אפילו קבלנו מעט דמי כיס.
בבוקר ישבנו בכיתה ולמדנו. היינו קבוצת תלמידים שהגיעו מארצות שונות, דוברים שפות שונות,
בלי שפה משותפת.
הגיעה אלינו מורה צעירה, אסתר בן עטר, שלא מזמן הייתה גם היא עולה חדשה. בחורה יפה מברזיל, עם שיער ארוך שחור ותמיד חיוך על שפתותיה.
מהרגע הראשון היא דיברה אתנו רק עברית. למדנו לכתוב בעברית ואת חוקי הדקדוק.
פלא פלאים, לאט לאט התחלנו להבין את המורה, יכולנו להגיד כמה מילים בעצמנו ולצור קשרים עם החברים שלנו באולפן.
אסתר גרה בתלפיות וביקרתי אצלה כמה פעמים. נשארנו בקשר עם הפסקות. התברר שאסתר הייתה המחנכת בכיתה א' של האחיינית שלי, נינה. אבל את זה גילינו רק באיחור. לא נורא, נינה לא הייתה זקוקה לפרוטקציה.
אחרי הפסקה של שנים התקשרתי לאסתר, רק אמרתי שלום, מבלי להציג את עצמי, ואסתר מיד הגיבה: "שלום לאה! המבטא נשאר".
עברו כמה שנים, האם במקרה או לא במקרה אנחנו שוב שכנות? אסתר גרה בהר אד ואני במוצא עילית. כל פגישה שלנו, זו חגיגה.
כל הכבוד לאסתר ולאולפן עציון, אך העברית שלי עוד דרשה שיפור. אחרי 5 חודשים עברתי מאולפן עציון למרכז קליטה בית קנדה בתלפיות מזרח.
נרשמתי לקורס בבית קנדה, והמורה שלי הייתה ציפי פרס.
גם ביני לבין ציפי נוצרו קשרי חברות. ציפי גרה בשכונה, וביקרתי בביתה כמה פעמים.
באחת הפעמים נתנה לי תקליט עם שירי ילדים. העתקתי את השירים לקסטה בשביל הבן הקטן שלי, דוד.
בסוגריים אני מוסיפה, נולד לי כאן בן, בן צבר. רציתי שהבן שלי יהיה צבר. הצלחתי בגדול, הוא עם קוצים בחוץ, ובפנים רך כמו מרגרינה.
אחרי שעברנו בדרך לא מעט תחנות, הגענו בסוף למוצא עילית. לצד הבן הצבר זכיתי גם בבעל צבר, אילן, ועוד 2 ילדים צברים.
הצטרפנו לקהילה הרפורמית במבשרת ציון והכרנו שם הרבה אנשים נחמדים, בין היתר גם את ציפי ויונתן פרס. במרחק של כל כך הרבה שנים (בערך 30) לא זכרתי את השם ולא את הפנים. גם ציפי ויונתן לא יכלו לראות בי, האישה עם השיער האפור, את הבחורה הצעירה עם השיער השחור.
עד שיום אחד עשיתי סדר בקלטות של הילדים ומצאתי את הקלטת עם השירים שהעתקתי מהתקליט שקבלתי מציפי. פתאום עשיתי את החיבור בין הציפי ההיא והציפי בקמץ. היה לי קשה לחכות עד שפגשתי אותה שוב ולוודא האם היא באמת היא…
מאז החיבור בינינו עוד יותר חזק.
אלה שתי המורות שלי לעברית ועליכם לשפוט האם עשו עבודה מספיק טובה?