זכרונות מגיל 12
מאז הצהרת בלפור, שבה הובטח ע"י הבריטים לסייע בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ, עברה הארץ לשלטון הבריטי. אבי, שהיה חייט, תפר ועיצב בגדים לבריטים. בעיקר מכנסיים שנקראו מכנסי בריצ"ס שאליהם צורפו שתי רצועות, כותפות, שלייקס, שתפקידם היה למנוע מהמכנסיים לגלוש.
מתקופה זו, פעלו בארץ ישראל, האצ"ל, הלח"י וההגנה.
הייתי בת עשר כאשר פוצץ מלון המלך דוד בירושלים ע"י האצ"ל ומחיר הדמים היה נורא. גם ההעפלה גברה בתקופה זו והבריטים היו כולאים אותם וחלק הועברו לקפריסין. זו הייתה תקופה של פחד כבד בארץ.
זכורים לי הימים בבית, כאשר החיילים הבריטים היו משתכרים ומשתוללים ואפילו יורים לכל עבר ללא סיבה. בתקופה זו הם היו עורכים חיפושים בבתים כדי לגלות אנשי מחתרת וביתנו היה אחד מהם. אבא כל כך פחד וציווה עלינו, הבנות במיוחד, להתחבא מתחת למיטות כשהם נכנסים.
דלת ביתנו הייתה תמיד פתוחה, לא נהגנו לסגור דלת במשך היום. בשעות הלילה היה לנו מוט ברזל שהיה סוגר את הדלת הראשית. כאשר הבריטים היו באים לחפש בלילה, אבא היה יושב עם המערוך לרידוד הבצק, לעת הצורך. נשק לא היה לו, כמובן.
החיילים היו משתכרים בחנות היין של מר פוליקמן, שהיה ממוקם סמוך לביתנו בשכונת אחווה שליד שכונת גאולה. מר פוליקמן היה איש דתי. תמיד לבוש בגדים שחורים ומגבעת גדולה לראשו. כאשר יצאו משם החיילים, שכורים כלוט, היו מתפרצים לבתים בשכונה וגם לביתנו. פחד נוראי שרר בשכונה
כשמלאו לי 12 שנים, אז שנת 1947,כאשר גורשה אניית המעפילים "אקסודוס" לנמל צרפת, רעשה הארץ, ופרשה זו השפיעה רבות לסיום המנדט בארץ.
בתקופה זו, כל יום היה עוצר בירושלים ששיבש את חיינו. אבי קנה רדיו קטן שממנו היינו מתעדכנים בחדשות ולשיפור מצב רוחנו היינו שומעים את השירים היפים של שושנה דמארי, יפה ירקוני, שירי המטאטא והצ'יזבטרון. היינו מציצים מהמרפסת ורואים את החיילים הבריטים והחיילים הסקוטים לבושי החצאיות המשובצות, נוסעים במכוניותיהם ומכונות הירייה היו מכוונות כלפינו. זו הייתה חוויה קשה ומפחידה.
בת 12 הייתי כאשר החליטה עצרת האו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, על סיום המנדט הבריטי. כולנו היינו צפופים על מיטת ההורים, סביב הרדיו ומחכים לתוצאות. השידור החל ובסופו של הדיון הצביעו 33 מדינות בעד, 13 התנגדו ו-10 נמנעו. צרחות השמחה הקפיצו אותנו ואת כל השכונה . יצאנו החוצה עם צפצפות מרעישות ורקדנו משמחה. אך לא ארכה שמחה זו זמן רב. המלחמה שהייתה צפויה, החלה.
זכור לי יום ה-13.4.48, בו היה אסון השיירה ל"הדסה". שיירות ל"הדסה" שבהר הצופים היו יוצאות באופן סדיר מירושלים כשהן מאובטחות. ביום הזה, יצאה השיירה בה היו אנשי האוניברסיטה ואנשי "הדסה". בערך כ-100 נוסעים ולוחמים. השוטרים הבריטים אישרו את הנסיעה ואמרו שהיא בטוחה. אך כשעברה השיירה בשכונת שייך ג'ארח סמוך לבית נששיבי, הותקפה השיירה ע"י הערבים שארבו לה. הבריטים לא נקפו אצבע ואפילו מנעו מאנשי ההגנה לחוש לעזרה. אנשי החילוץ נהרגו, אנשי הסגל הרפואי ומנהל ביה"ח נהרגו, האוטובוס שנתלווה לשיירה הוצת ומרבית הנוסעים בו נשרפו. 78 אנשים נרצחו, רופאים, אחיות, אחים, מדענים, מורים ומלווים.
נהג האוטובוס היה אברהם חבר, שהיה ממקימי קואופרטיב "המקשר" בירושלים. אברהם השאיר אשה ו-10 יתומים. אחד הבנים הוא חיים חבר שלימים הפך להיות בעלי ואב לילדי. בן 58 היה במותו. יהי זכרו ברוך.
רק אחרי מלחמת ששת הימים נפרצה הדרך להר הצופים ובית החולים שוקם ונפתח בשנת 1975.
באותה עת, הכריז דוד בן גוריון במוזיאון ת"א על הקמת המדינה, ה' באייר תש"ח 14.5.48, יום הקמת מדינה ישראל.
מפה החלה תקופה קשה. ירושלים נכנסה למצור חמור. קרבות קשים התנהלו. הלגיון הירדני שולט בעיר העתיקה וכל תושביה היהודים הולכים לשבי. הקשר עם ירושלים החדשה נותק. יש מחסור במים ובמזון. הממשלה פותחת כביש עוקף בדרך לירושלים "כביש בורמה" ותושבי ירושלים מקבלים מזון בתיקצוב לפי הוראות השר דב יוסף.
המקלט שלנו היה בקומה הראשונה, במעבר המחבר אותנו עם הרחוב הראשי בשכונה. בימים כתיקונם, שימש מעבר זה, לשירותים לשכנים. שני פתחים היו לו וכדי להכין קיר מגן, היה עלינו כל הילדים להתגייס ולהכין שקי חול שהערמנו האחד על השני ויצרנו קיר מגן.
היינו מקבלים תקציב בסיסי למנות אוכל. בתוך תקציב זה היה גם תקציב לסיגריות. היות ואבי לא עישן, והיה מתנגד עיקש לעישון, היה מחליף את הסיגריות בחלב מתוק מאוסטרליה או בלחם עם חמאה אוסטרלית שהייתה טעימה במיוחד. ברגע של הפוגה מהפגזה, הייתי עולה עם אימי לדירתנו שבקומה השנייה, להכין ארוחה צנועה לילדים. מיד לאחר מכן היינו ממהרות לרדת למקלט לפני שתחל הפגזה נוספת. ואכן פעמיים קרה, שברגע שנכנסנו למקלט הופצץ ביתנו בשני פגזים, אך למזלנו נשארנו בחיים.
בחצר ביתנו היה בור מים ששימש אותנו לצרכינו. הוא נסגר לצרכי חירום ע"י העירייה כמו יתר הבורות . כל יום הייתה הכרזה על חלוקת מים. אמי הייתה יוצאת למוקד החלוקה ועומדת לפעמים שעות כדי לקבל את מנת המים שלנו. באחד הפעמים נפל פגז על אנשי התור, אנשים נהרגו ואמי יצאה בנס בשלום. זעזוע קשה עברנו עם אמא לאחר המקרה. גם חלוקת נפט לתושבים היה במוקד חלוקה ואמי הייתה עומדת שוב בתור הארוך. באחד הפעמים נפל פגז ו-2 מחברותיה נהרגו. זה היה שוק שני שאמא סחבה אתה כל שנותיה.
ביוני 1948 עזב החייל הבריטי האחרון את הארץ.
בתקופה זו חלה אבי במחלה קשה ורגלו הימנית נכרתה. הוא שכב בביה"ח "זיו" השייך ל"הדסה". אני התנדבתי לסעוד אותו כדי שאמא תוכל להמשיך בעבודתה לפרנסת המשפחה. אני כילדה בת 12 אהבתי מאד את בית החולים. תמיד חלמתי שאהיה אחות, והנה התחלתי בהגשמת חלומי. בבית החולים קראו לי "הרופאה הקטנה". גם כשאבא יצא מבית החולים, לאחר כחודש ימים, הייתי לו לעזרה. חלומי התגשם בסופו של דבר בילדי. בני איתן סיים את לימודי הרפואה בביה"ס לרפואה ב"הדסה" ירושלים, והיום הוא מנהל בית החולים "השרון", בתי ליאורה, התנדבה למגן דוד אדום וסיימה כחובשת בצבא. אך סיימה את לימודיה בביולוגיה ומינהל עסקים. בתי הצעירה גליה, הגשימה את חלומו של חיים וסיימה תואר במשפטים ובעריכת דין.
בהמשך חיינו, פרשנו לגימלאות ועברנו דירה מירושלים למבשרת. זמן רב היה פנוי לנו והחלטנו להתנדב. מצאתי את מקומי ב"יד שרה" והקדשתי את זמני להתנדבות זו.
בינתיים קמה קבוצת תושבים במבשרת שהתגייסה להקים מועדון גימלאים המבוסס על התנדבות. כמובן, שמיד הצטרפנו חיים ואני לקבוצה. בראשה עמדה חברתנו היקרה נחמה. הייתי לה לעזר בכל עת. הקבוצה נקראה מג"ש. הקבוצה מילאה את כל מערכות היום שלנו במיגוון נושאים ויצרה חברות עמוקה בין האנשים.
לצערנו הרב, נחמה חלתה ונפרדה מאתנו ומאז נקרא המועדון "מועדון מג"ש ע"ש נחמה".
אסתר חבר