התרשמותי מהטיול לאזור ניצנה
בפברואר 23 השתתפנו בטיול שארגנה נורית למג"ש. זה היה טיול חווייתי ומעניין במיוחד בעיניי, כשעיקר העניין מתמצת בסיור בעתיקות שבטה, וזאת בגלל כמה פרטים מפתיעים שלא ידעתי.
בדרך לשבטה אספנו את המדריכה איריס ברזאני, תושבת קדש ברנע, ועברנו ליד מפעלים שונים להפקת חשמל מאנרגיית השמש, כמו מגדל השמש שבו המון מראות מרכזות קרני אור אל מוקד שמרתיח שמן ומניע טורבינת כוח ליצירת חשמל, תסבוכת תפעולית שהייתה מושבתת לצורך תיקונים. בסביבה נמצאות גם חוות קולטי שמש פוטו וולטאים. משם הגענו די מהר לאתר העיר הנבטית שבטה, מבחינתי גולת הכותרת של הטיול. המדריכה התחפשה לנגד עינינו לבדואי קשיש ועשתה לנו מעין הצגת תכלית. כך למדנו, בין היתר, שבעבר היה נתיב שחיבר את שבטה לנמל עזה (פרט משמעותי לעניין שגשוגה של שבטה). אחר כך פנינו אל תוך שבטה דרך רחוב מרכזי לאורך שדרת בתי מגורים עתיקים. תשומת ליבנו הופנתה לסימנים דמויי דלתות וחלונות עתיקים שנחסמו "זמנית" עם אבני קיר, לכאורה בידי התושבים הנבטים שעזבו את העיר באופן מתוכנן, ואולי מאורגן, בכוונה לשוב בעתיד לביתם. הם מעולם לא שבו לשם, ונשאלה השאלה מדוע נאלצו לעזוב את ביתם. הצגות הנושא ההיסטורי של הנבטים תמיד הסתיימו באמירה שהם נעלמו, ואף אחד ממורי הדרך לא טרח להאיר את עיניי בהשערה כלשהי על אודות גורלם. זה מזכיר קצת את אחריתם של הפלישתים, גויי הים, אומרים שהם נעלמו ואף אחד לא מספר לאן.
היישובים הנבטיים שגשגו במשך 800 שנה מהמאה הראשונה לספירה ועד שנמוגו לפני כ־1200 שנה. הנבטים חיו בכמה יישובים בנגב, כמו ממשית, עובדה, שבטה וגם בפטרה שבהרי אדום. הנבטים במקורם היו נוודים, ובהמשך התיישבו ביישובי קבע. שגשוג ההתיישבות התאפשר בזכות יכולתם המופלאה לאגור את מי הגשמים המועטים, 100 מ"מ לשנה (ההגדרה למדבר היא אזור שכמות המשקעים בו לשנה אינה עולה על 200 מ"מ). שיטת ניצול המים ואגירתם הייתה מבוססת על הנדסת שיפוע מתאים של מסלולי זרימת מי הגשם הנדירים אל הנקודות ששירתו את השימושים השונים. הפרקטיקה של ליווי שיירות סוחר שבו עסקו התושבים אולי אפילו לפני תקופת ההתיישבות, היוותה יתרון כלכלי שעזר לשגשוגם. השיירות הובילו מתימן מוצרי מרפא, תבלינים וקטורת (מור ולבונה), ואולי גם זהב. בהמשך הדרך עריהם של הנבטים (לא כולל שבטה) שימשו תחנות מעבר ליעד הסופי המקומי, נמל עזה. מעזה עברה הסחורה לאירופה דרך הים בתקופה ההלניסטית והרומית.
שפתם של הנבטים מתקופת הנוודות ולפחות עד תקופת ההגמוניה הרומית אינה ברורה. מבחינה אתנית, הם ערבים מתקופת הג'אהִליה הקודמת להופעת האסלאם. אמונתם בכוחות הטבע על בסיס אלילי וחוסר הכתב מקשים על הבנת מנהגיהם. הם כנראה פיצו על כך בינם לבין עצמם על ידי שינון המסורת בעל פה דרך סיפורים מדור לדור.
שבטה חשובה מאד להבנת חיי הנבטים משום שרבים מהמבנים בה נשתמרו, עד כדי כך שבביתו של מושל מקומי יש שריד של תקרה.
הנבטים התאפיינו כסתגלנים לסביבתם הטבעית ולסביבה האנושית של הגמוניה שלטונית זרה, כמו השלטון הרומי שקיימו עימו שיתוף פעולה כלכלי. במאה הרביעית קיבלו הרומאים את הנצרות כדת מדינה ודת האימפריה, ואז הנבטים 'זרמו עם השלטון' והתנצרו. עדות לכך מהווה מבנה שנראה כמו כנסייה. המדריכה הצביעה על מעין ציור מעורפל ודהוי גבוה על קיר הכנסייה, עם מעט דמיון אפשר לזהות בו דמות גוחנת על ברכיה (ישו?). הנצרות הצמיחה בשבטה כלכלת תיירות מבוססת על צליינים, והעיר הפכה לתחנה האחרונה בדרך לסנטה קתרינה שבמדבר סיני, וכך יכלו הנבטים שבשבטה גם 'לגזור קופון'. נראה שבתקופה הרומית גידלו הנבטים כרמים וייצרו יין לייצוא לאירופה דרך עזה, נוסף על הסחורות המסורתיות. בתקופה של ביקוש גבוה ליין באירופה, התעשרו התושבים, והעושר של תושבי שבטה ניכר גם בגודל בתי המשפחות והפונקציונליות הפנימית שלהם. נוסף על כך, בכיכר מרכזית בעיר ישנה בריכה גדולה שכנראה עיקר תפקידה לשמש סמל שלטון שמציג את יוקרתה של שבטה בתקופת שיא שגשוגה. מהמאה החמישית ולאחריה האימפריה הרומית המערבית החלה לשקוע בהדרגה, בגלל ונדלים ושבטים אחרים שניצלו את חולשתה של רומא, ובשנות ה־70 של המאה השישית איבדה את השליטה באגן הים התיכון. הנצרות המזרחית (ביזנטיון) עברה לשלוט בסוריה, בעבר הירדן, בארץ ישראל ובמצרים, כולל אחיזה בנמל עזה, מה שכנראה עדיין איפשר סחר ימי לטובת שבטה.
באמצע המאה השביעית כבשו המוסלמים את הארץ, וכדרכם אז נהגו בסובלנות כלפי הנתינים הנכבשים, כך לפחות במאה השנים הראשונות של ההגמוניה המוסלמית, עד כדי התעלמות מתעשיית היין, האסורה על פי האסלאם. נראה שהמבנה דמוי המסגד מצפון לכנסייה מעיד שהנבטים 'זרמו' גם עם דת השליטים החדשים, שנתנו יתרון כלכלי מבחינת מיסוי לנתינים שהחליטו להתאסלם. ייתכן שלנבטים בשבטה הייתה עדיין יכולת לסחור דרך נמל עזה עד למאה התשיעית לספירה, כשאירופה כולה שוקעת בחשכת ימי הביניים.
שני מצבים היסטוריים התלכדו לחדלות כלכלת שבטה: ירידת ביקוש לסחורות מעזה (בגדר מותרות לאירופה הימי־ביניימית), ונפילת היכולת הימית לספק סחר לשלטון המוסלמי שהיה חסר להם בים התיכון. אפשר להניח שבתקופה זו הצליינות לארץ התדלדלה, לפחות זו שהשתמשה בקו שבטה־סנטה קתרינה. אם אומנם השלטון המוסלמי הנהיג לפתע מיסים שהנבטים לא יכלו לעמוד בהם, ייתכן שזה היה הקש ששבר את גב הגמל, אזי לא היה אפשר לתחזק את העיר כי יבש מעיין העושר. אולי זאת הסיבה שתושבי שבטה החליטו לאטום את בתיהם מחשש ביזה והשתלטות זרים, ולצאת מהם, אולי בתקווה שכשתנאי הפרנסה ישתקמו והחיים ישתפרו יוכלו לחזור הביתה. זה לא קרה, והמשקיף על הבתים האטומים חווה סוג של כאב לב על החמצה שכזאת. איכה אבדה תהילת עולם?
אם כן, לאן נעלמו הנבטים? לדברי המדריכה איריס, אולי כלל לא נעלמו והם חיים כאן איתנו בסביבת עריהם העתיקות כנוודים רועי צאן. נראה שהדרך היחידה לשרוד כאן ללא צורך לנהל יישובים ומסחר, וללא צורך לשלם מיסים על מבנים, ועדיין לקיים ביטחון תזונתי, היא לחזור לחיי הנדודים כפי שחיו לפני תהליך העיור שעברו. פשוט חוזרים להיות רועי צאן ונודדים מאזור מרעה אחד למשנהו, גרים באוהלים שאינם דורשים מיסי ארנונה, שותים חלב עיזים, אוכלים מוצרי חלב ואת בשר הצאן, וכך מתייתרת התלות במגבלות משטר הגמוני כלשהו. כך חזרו הנבטים להיות בדואים נוודים כפי שהיו בתקופת הג׳אהליה, אבל מנקודת זמן זו והלאה הם חיים כנוודים מוסלמים.
אם יחודש בעתיד הסיור בשבטה עם אותה הדרכה, אני ממליץ שלא להחמיצו.
בני קליין
