"יש לי חלום!"
עמוס נבו
הסיפור מופיע באתר האישי החדש שהעליתי למרשתת:
https://melulecontent.wixsite.com/amos-nevo
היה לי חלום. בדמדומים שבין לילי לבוקר. חלום ממשי, לא מטפורי. לא חלום אוניברסלי לתיקון עולם, אלא חלום פרטי לחלוטין.
בחלומי חזרתי להודו, אולם לא כגבר בשנות השמונים לחייו, אלא כעלם בשנות העשרים, עם תרמיל ומקל, הולך בדרך. ממש כמו קים והלאמה שלו בספרו של רודיארד קיפלינג, וכמו שאכן צעדתי במסעי הראשון להודו. משני צדי "הדרך הגדולה" זרמו נהרות אדם, בתוספות פה ושם של עגלות שוורים איטיות, רוכבי אופניים, אפיריון נישא על כתפיים, ועוד. ואני, כמו אבק אדם, נבלע בתוך הזרם האנושי וחושב – "מי אני?", וגם "Nan Yar?" בטמילית, כשם חוברת הציטוטים של רמנה מהארשי, שהתוודעתי אליה בשהותי באשרם שלו.
נהר האדם ממשיך לזרום ואני תוהה, נים ולא נים, מהיכן צץ החלום הזה? האם אלה רק זיכרונות מסעי הראשון, או שהושפעתי מתמונות השמחה שח האוהדים במונדיאל, שגודשים את רחובותיה של דוחא, בירת קטאר, אחרי ניצחון נבחרתם. עשרות אלפי אנשים, הנראים כאיש אחד, למרות שכל אחד מנסה להתבלט בנפרד. זה חובש כובע ליצנים, אחר צובע לעצמו את הפנים, זה מנופף בידו בדגל ואחר עוטף עצמו בדגל הלאומי. גם הלבוש מביע את ההזדהות עם הקבוצה ועם הלאום. אלה לובשים את מדי הנבחרת, ואחרים לובשים חולצות שעליהם מודפסת תמונת אליל הכדורגל שלהם. לעיניי בלטו במיוחד תמונותיהם של רונאלדו בפורטוגל, מראדונה בארגנטינה ומתנשא מעל כולם – ליאונל מסי, אליל ההמונים.
ובאמת, היכן הזהות האינדיבידואלית? כיצד משמרים אותה בתוך ההתמזגות בהמון? ואני, באמת מי אני?
התעוררתי מן החלום, ובמקום להמשיך להתעמק בשאלה ולנסות לנסח תשובה, כתבתי את הסיפור הזה.