מעשה בזבוב ושושנה
עמוס וילמובסקי
ממספרי הסיפורים במג"ש.
בשנת 1939 הוקם לחופו הצפוני של ים המלח וצמוד למפעלי האשלג קיבוץ בית הערבה. את הקיבוץ המדהים והמטורף הזה הקימה חבורת חלוצים חדורי אידיאל ציוני שנענו לקריאת המוסדות הציונים להרחיב את ההתיישבות היהודית. אני יליד בית הערבה מאי 1945. בניגוד לשיר אני אינני זוכר אותה, אבל מכיר אותה ואינני שוכח. כי למרות שהורי עזבו את בית הערבה כ-6 חודשים טרם נכבשה במלחמת השחרור, בית הערבה היתה ונשארה חלק חשוב מהווית חייהם עד מותם, כמו גם של החברים האחרים, כפי שכתב הפסל יחיאל שמי "תשע השנים שהם היו חיו בקיבוץ בית הערבה , אלה השנים שלהם, עד היום הם גאים בזה. ועד היום, זהו הדבר שבאמת עונה על שאלות חייהם. יתר הזמן-הם חיו. זו חותמת בבשר החי". מהורי למדתי להכיר את הקיבוץ וספגתי את אהבתם. בגאווה אני מציג את עצמי כיליד בבית הערבה.
אבל למה הקמת הקיבוץ הזה נראה כמעשה טירוף. כי להתישב במקום הנמוך בעולם מדברי וצחיח, לגור באוהלים תחת שמש קופחת וחום שמטפס לכ-50 מ"צ, קור עז בלילה סופות חול ופגעי טבע נוספים נראה כבלתי אפשרי. האפשרות לבנות משק חקלאי באדמה שמליחותה יותר מ-17% היתה יותר מפנטזיה. מסתבר שקשיי החיים לא מנעו מהישוב להתפתח במהירות. נוספו חברים מונעים בדלק אידאולוגי של חלוציות והגשמה, ישוב הארץ, לחימה על עבודה עברית ומשיכה כהרפתקה לחיות באזור המיוחד הזה. במקום האוהלים נבנו בתי מגורים ומבני הציבור והיו לישוב.
אבל ההישג המרשים והמדהים ביותר שמעטים מאד האמינו בו, הוא המשק החקלאי שטופח בבית הערבה. בפיסת קרקע בשטח מפעל האשלג, ליד ברכת מים מתוקים שדלפו ומקורם בירדן, התפתחה צמחיה. היא שהדליקה בראשו של הגנן במפעל אגרונום במקצועו, את הרעיון כי ניתן לשטוף את הקרקע להופכה לפוריה. את המשימה לנסות ולשטוף את הקרקע קבל על עצמו אייזיק (אייזיקוביץ), איש קיבוץ רמת רחל המאמצת של בית הערבה. מספרים עליו שהיה טועם את האדמה לאחר השטיפה כבדיקה לרמת מליחותה. הוא גם לקח דגימות מהאדמה לתחנה לחקר החקלאות ברחובות לימים מכון וולקני. התחזיות של רוב "מומחי" החקלאות פסקו כך "הכל בלבול מוח: אם תזרעו לא ינבוט, אם ינבוט-לא יגדל, אם יגדל לא ייקצר". או "רק אם יגדלו לי שערות על כף היד- אז אתם תצליחו לגדל משהו באדמה הזאת " (אברהם הרצפלד המנהיג הבולט של ההתישבות בארץ). אבל התוצאות היו מעודדות מאד ועל האדמה השטופה צמח משק חקלאי לתפארת, של גידולי ירקות בננות עצי תמר ואפילו משתלת פרחים. במשק החי רפת, לול, ברווזים ומדגה של קרפיונים משובחים. במו אזני שמעתי מותיקים ירושלמיים, כיצד חיכו כל שבוע למשאיות שהביאו קרפיונים ועגבניות לקראת שבת. בית הערבה הפכה לאבן שואבת לכל ראשי ישוב כמו גם משלחות מחו"ל שבאו לראות את הפלא. ההישג החקלאי הזה נלמד בהמשך ויושם בארץ וגם בחו"ל.
נוסף לפגעי הטבע הקשים סבלו התושבים "מנשיקות הזבוב". למרות שמו זבוב החול הוא יתוש. כדרכן של היתושות המוכרות לציבור לעקוץ בלילה ולמצוץ דם, ממנו הן תצורנה את הביצים, גם זבובות החול עוקצות ומוצצות דם. חלקן מעבירות לנעקץ ממכרסם השדה הפסמון, את הגורם לפצע מכוער מאד בעור המוכר בשם שושנת יריחו. גורם המחלה חד-תא הלישמניה. תהליך הריפוי ממושך עד 3 חודשים ויותר גורם סבל רב ומשאיר צלקות מכוערות. הצלקות הללו הן החותמת המסחרית, המוכיחה כי אתה מבית הערבה. חותמת כזו מוטבעת באפי גם אחרי יותר מ-74 שנים. בית הערבה היה מוקד תחלואה אכזר של רבים. צביקה דרור בספרו "שותפות במעשה הבריאה, הסיפור של בית הערבה’ (1994)", תאר את המחלה וסבלם של החולים "מי שאתירע גורלו ובפניו "צמחה" "שושנת יריחו" יכול היה ליפול לייאוש. יונה'לה וילמובסקי, בחורה יפה, שנמנתה עם קבוצת הראשונים, פניה נמלאו בפצעים וצלקות, עד שהיה צורך לכסות אותם". יונה’לה הבחורה היפה, היא אמי שהיתה דוגמנית השושנה בבית הספר לרפואה. למזלה הבריאה ללא צלקות שפגמו ביופיה.
רוצה הגורל והוא מוביל אותי ב-1975 למעבדה לאנטומולוגיה רפואית של משרד הבריאות, העוסקת בחרקים ופרוקי רגל ל אחרים מעבירי מחלות. אחד הקלינטים העיקריים הוא זבוב החול ואיתו אני מבלה שנים רבות בסקרי תפוצה ודרכי הדברה ועוד. במסגרת הזו אני חוזר לאזור הנגוע מאד בישובים סמוכי ים המלח ומגדל במעבדה אין ספור של זבובי חול לצרכי המחקר. הזנת הנקבות בדם היא פשוטה ומשעשעת. אני מכין כוס תה עם לימון ואת מדור הספורט בעיתון. מכנים אצבע משולשת (האמצעית) לכלוב המלא בזבובי חול. שותה את התה קורא בעיתון "ונהנה" מהעקיצות ומציצת הדם של הנקבות.
"הגברת הראשונה של התיאטרון העברי" חנה רובינא שהופיע בבית הערבה בשעות הערב,,נעקצה למזלה ברגלה וחלתה בשושנת יריחו. למרות הפצע המשיכה להופיעה ולסבול, אבל כעסה מאד שלא הוזהרה ע"י אנשי הקיבוץ ואיימה בתביעת פיצויים..
את השיר על בית הערבה הלחין שמוליק קראוס וביוזמתו כתבו חיים חפר ועמוס קינן את המילים. שמוליק נהג כילד לבלות במפעל האשלג והכיר את בית הערבה. אביו היה נהג המשאית שהובילה את אנשי הקיבוץ אל ומירושלים ונהג תמיד לשיר אריות. אבי טען כי ששמוליק היה דומה מאד במראהו לאביו וכמוהו אהב שלשה דברים יותר מכל, לשיר, לשתות ונשים יפות.
כשנולדו הילדים הראשונים, הטרידה מאד חברי בית הערבה השאלה, אם אפשר וכיצד לגדל ילדים באקלים המטורף של ים המלח, בעיקר בתקופה הראשונה של החיים באוהלים. ראשוני הנולדים נשלחו לבלות ברמת רחל קיבוץ המאמץ. מאוחר יותר נבנה בית ילדים שגדלו היטב למרות הקשיים. רעיתי שתחיה טוענת שהתוצאה היא די טובה.
את בית הערבה הקימו גרעינים של מחנות העולים "הסברס". אליהם צרפו את חברת הנוער שהגיעו ארצה ערב פרוץ מלחמת העולם מגרמנים "היקס". היקס הללו היו צעירים בני 18 שהעברית היתה טרם שגורה בפיהם והווי החיים בארץ ובעיקר החיים הקיבוץ היה זר להם. זה היה נסיון מענין אולי ראשוני, של קיבוץ הגלויות והוא הצליח, עובדה אבי היה יקה אמי סברסית. כמובן שבין שתי הקבוצות נוצר הווי מיוחד במינו ובדיחה שתסופר היא שתמחיש את הווי החיים המשותפים הללו.
הסיפור הזה מוקדש באהבה להורי זכרם לברכה וחבריהם בבית הערבה