סיפורה של תקוה וילמובסקי שהוצג בערב מספרי סיפורים
סלאם שלום… ואין שלום.
הסיפור שלי יעסוק בפרוייקט בשם "סלאם-שלום" שיזם איש בשם אולף, נורבגי ששרת בכוח הרב-לאומי בחברון בסוף שנות ה-90. במסגרת הפרוייקט יצאתי לנורבגיה עם משלחת מטעם התיכון המסורתי שבו לימדתי.
במשלחת השתתפו 2 מורות נוספות, מנהל בית הספר ו-6 תלמידים.
אתנו הגיעה לנורבגיה גם משלחת מחברון ובה 3 אנשי חינוך, 6 תלמידים וכן 2 אנשי חינוך מעזה ו-6 תלמידים.
התארחנו בעיירה בדרום נורבגיה בשם "וניסלה ", עיירה ציורית יפיפייה על חוף נהר, והפעילויות התקיימו בבית הספר של העיירה.
אנשי הצוות התארחו בבתי מורים וכל תלמיד/ה ישראלי שוכן עם תלמיד/ה חברוני ועזתי בבית תלמיד/ה נורבגי.
מטרת הפרויקט הייתה ליצור קשר והדברות בין תלמידים ישראלים ותלמידים פלסטינים ולהכיר מקרוב את ה"אחר".
במסגרת התוכנית, קיימנו סדנאות שונות וערבי תרבות שכללו שירה ומחול ודברים שיצרו התלמידים במשותף.
בעיירה שהתארחנו חיה קבוצה של נוצרים אוהבי ישראל. באחד הערבים הוזמנו אנשי הצוות הישראלי להתארח באחד מבתי אנשי קבוצה הזו. אנחנו עמדנו על כך שגם אנשי הצוות הפלסטיני יצטרפו שכן באנו למטרה משותפת. הנורבגים נעתרו לבקשתנו, אך כשהגענו לבית המדובר, הוא היה מלא בסמלים ישראלים ויהודיים כגון דגלי ישראל, מנורות, אביזרי קודש וספרי קודש, מה שהיה מביך לגבי אנשי הצוות הפלסטינים, אבל האירוח החמים והטעים של הנורבגים חיפה על הכל.
הקשר שנוצר בין התלמידים היה חברי ומלבב, כדרכם של ילדים ותוך כדי שיחות, גילו התלמידים הפלסטינים שתלמידנו לא נדרשו לשלם על הנסיעה שכן היא מומנה ע"י הנורבגים, מה שברור היה שכך הדבר גם לגביהם.
בהיותי מורה לערבית ודוברת השפה, נוצר קשר מיוחד ביני לבין התלמידים הפלסטינים והם הרגישו נוח לפנות אלי ולדבר על נושאים שונים, כולל המצב שבינינו לבינם, וכן בקשו ממני לשאול את מלוויהם מדוע הם נדרשו לשלם על הנסיעה, ואני אמרתי: "עד כאן" זה לא תפקידי.
ביום שישי היינו אמורים לציין ערב שבת עם קידוש, ארוחה וזמירות שבת. הנורבגים העניקו לנו תקציב לקניית פרודוקטים בסופרמרקט. אנחנו כמו ישראלים טובים, גדשנו את העגלה כפי שאנחנו רגילים, מה שגרם לכל המבטים להינעץ בנו ובעגלתנו העמוסה שהייתה חריגה במקום, שכן הנורבגים הם עם חסכני מאוד וקונים כמויות מינימליות.
מנהל בית ספרנו התארח בבית הכומר של העיירה שאשתו מורה בבית הספר, זוג מקסים שהעמיד את המטבח לרשותנו להכין את ארוחת השבת. (ראוי לציין שהבאנו מהארץ מוצרים כשרים כגון בשר, חלות, יין ומוצרים שונים וגם סיר ענק, שנשאר לפעם הבאה אחרי שנה).
בהיותנו בית ספר מסורתי, אנחנו שומרים על כשרות וכן היה חשוב לנו לשכן את התלמידים בערב שבת בבית הכומר כדי שלא יצטרכו לנסוע.
התלמידים הפלסטינים לא הבינו מדוע פתאום הישראלים לא נשארים איתם והיו סקרנים. אחד מהם, תלמיד נבון שהיה בנו של שר התחבורה ברשות הפלסטינית ניגש אלי ושאל בלחש, "מה אתם היהודים עושים בשבת, ולמה הילדים לא נשארים איתנו?", ואני, בפרוט רב הסברתי לו ועניתי על כל שאלותיו.
הבחור ששמו מחמד, הקשיב, הקשיב, הקשיב ואז שאל את שאלת המחץ: "ואת כל זה אתם עושים בבית של כומר?"