הייתי קצרת רוח. חיכיתי שהיום יגמר ואגיע הביתה. יצאתי מבית הספר, מכונסת, עצובה ויגעה. לרגע איבדתי את השביל המוביל לביתי. לא יודעת אנה אני באה. ואז הזדקפתי והתמלאתי בתקווה. פתחתי את דלת הבית שלא הייתה נעולה. אימא בישלה במטבח ואבא שעדיין לא מצא עבודה, שאז בשנת 1956היתה מצרך נדיר, ישב על אחת המיטות שגדשו את החדר. שלושה שבועות עברו מאז עזבנו את גדרה ועלינו לירושלים. שוכנו בשכונת הקטמונים. הכתובת: קטמון ו' רחוב אנטיגונוס 422.
טרקתי את הדלת אחריי ובקושי עצרתי את דמעותיי. נסערת הכרזתי בכעס :אני לא הולכת יותר לבית הספר. רגע של דממה. אבא הרים את ראשו. התקין את משקפיו שנשרו מגשר אפו. השיר מבטו ושאל: יה בינתי, מה זה לא הולכת לבית הספר ?. לבית הספר הזה אני לא הולכת אמרתי. זה בית ספר למפגרים. את החומר שמלמדים למדתי בכיתה ג'. ולהזכירך אני כבר בכיתה ו'. ובכלל הילדים לא דומים לילדים שהיו בבית הספר בגדרה.
אז מה נעשה? אבא שאל. "נלך לחפש בית ספר אחר פסקתי. אבא שלי שדבר מעט והקשיב הרבה הסכים. למחרת יצאנו מוקדם בבוקר, אריאלה אחותי שהייתה בכתה ה', אבא ואני. טפסנו במעלה גבעה קטנה שהובילה אל שביל מאחורי ביתנו הדל. משמאלנו חוות הנוער הציונית הירוקה והשוקטת, עליה סוככה גדר חיה ועצים שצבען ירוק עד. מימיננו התגלתה השכונה שלנו בעליבותה. בתיה קטנים וכעורים, שנבנו בחופזה משברי אבנים אפורות, ובתים אחרים שעדיין עמדו על פיגומים והבנייה בעיצומה. לפתע נשמעו קולות הכרוז "ברוד, ברוד" כזעקות ועמם פיצוץ עז. אבנים התעופפו לכל עבר. עשן התמר ואבק סמיך כיסה הכול.
צעדנו לאורך השביל מבלי שנדע לאן יובילנו. בסוף השביל פנינו ימינה לרחוב כובשי קטמון . הכביש הובילנו אל מגרש הכדורגל האגדי בקטמון. מימינו נתגלתה חצר בית ספר שהמתה משאון קולן של הבנות ששחקו בחצר. שלט על הקיר ועליו כתוב: שפיצר.
"הנה בית ספר" אבא אמר ואני מבוהלת עניתי: לא, לא, לא לזה התכוונתי. אתה לא רואה שכולן בנות ?, תיראה איך הן לבושות, כולן בחצאיות ארוכות ושרוולים ארוכים. אני לא רוצה ללמוד בבית ספר כזה.
המשכנו ללכת. מאחורינו קטמון ולפנינו המושבה הגרמנית. פנינו שמאלה לרחוב עמק רפאים. משני צדי הכביש בתים יפים, מסוגננים. ובצדי המדרכות עצים גבוהים שענפיהם התנועעו כמניפות והגנו על ראשנו מהשמש החמה.
המשכנו ללכת ואז ראיתי שלט ועליו כתוב: בית ספר ממלכתי." הכרמלי" בנין יפה ישן, בין שתי קומות. חצר גדולה, ומסביב ערוגות ירק מטופחות שהזכירו לי את ערוגות הירק המלבלבות בגינת ביתנו בכפר אוריאל. עצים גבוהים התנשאו אל על כעציה העתיקים של
2
מושבה גדרה. "זה כמו חצר בית הספר שלנו בגדרה " אמרתי בקול. נחכה להפסקה וניראה את הילדים בקשתי. כשהילדים פרצו לחצר, חייכתי. ובו ברגע החלטתי. בבית ספר הכרמלי בחרתי. איפה חדר המנהל שאלתי את אחד הילדים, וזה ליווה אותנו בשמחה לחדר המנהל. על הדלת שלט: אלכסנדר גוטרמן, מנהל. אבא דפק קלות על הדלת. כעבור שניות אחדות הדלת נפתחה. לפנינו עמד המנהל. גבוה, גבו שפוף כמעה. שער ראשו מלא וצבעו שחור. עיניו כחולות. פניו טובות. "במה אני יכול לעזור לכם" ואבא ענה: הבנות שלי רוצות ללמוד בבית הספר שלך. שבו, אמר המנהל והצביע על הכיסאות הסדורים סביב שולחנו. איפה אתם גרים הוא שאל. בקטמונים, אבא ענה. המנהל הפנה מבטו אלי ושאל: למה כאן, ולא בבית הספר שליד ביתכם. ואני עניתי: כי הבית ספר שם ברמה נמוכה. אני בכיתה ו' ומלמדים שם חומר שלמדתי בכיתה ג' ואני בכלל לא רוצה ללמוד שם. אבא סיפר לו שלפני שבועות אחדים עזבנו את גדרה, באנו לירושלים ושיכנו אותנו בקטמונים עם העולים שפונו מהפחונים בתלפיות. ואני הוספתי: שם בגדרה למדנו עם ילדי הבילו"יים במושבה והיה לנו בית ספר טוב שאותו אהבנו. אלכסנדר סקר אותנו. מצמץ בשפתיו הבשרניות ואמר: " אדון חלסג'י, (וכמו כולם הוא שיבש את שם משפחתנו, ואבא עייף מלתקן.) המנהל אמר, יש לך ילדות חמודות, אבל מצטער, לא אוכל לקבל אותן. זה בית ספר אזורי ואסור לי לקבל אחרים.
נחרדתי. התאפקתי מלפרוץ בבכי אמרתי: אם לא תקבל אותנו, לא אלך לבית הספר יותר. אתה יכול לבחון אותן אבא הציע. אני מצטער אמר המנהל. מנומסים, קמנו ויצאנו. ולא דברנו כל הדרך. באותו יום לפני שהלכתי לישון הכרזתי: אני לא אלך יותר לבית ספר "קושט".
למחרת בבוקר אמרתי לאבא: בוא נלך ונבקש שוב מהמנהל. נראה לו את התעודות שלנו, אולי יתחרט. לשמחתי אבא הסכים. חזרנו למנהל עם התעודות. המנהל קרא בהן בעיון ושאל כמה שאלות. קם מכיסאו, התהלך בחדר ובאחת עצר. הסתכל על אבא ואמר: אדון חלסג'י, יש לך בנות נחמדות והוסיף, חכמות. החלטתי לקחת סיכון ולקבל אותן.
בלילה התהפכתי על משכבי וחיכיתי לאור הבוקר. כשקמתי לבשתי את בגדיי החגיגיים. כמרחפת הגעתי לבית הספר ונכנסתי לכיתה. השיעור הראשון היה תנ"ך. המורה היה המנהל. בשאלה הראשונה ששאל, מלאת התרגשות, כי ידעתי את התשובה, הצבעתי ועניתי. זה היה שיעור אותו למדתי לפני כחודש בבית הספר בגדרה. חיוך קל התפשט על פניו של אלכסנדר המנהל ואני הסמקתי. כעבור ימים אחדים, הזמין אותי המנהל לחדרו, סקר את פניי ושאל "האם את מוכנה לעזור לילדים שמתקשים בקריאה וכתיבה" כן עניתי. וככה הרווחתי את שכרי הראשון.
שושנה בן שהם אוקטובר 2021